Home-Made Memorials

טקסי הזיכרון הישראליים מעצימים את גבורתו ואת תכונותיו של הנופל כחייל לוחם. עומדים קרובי המשפחה, הורים, נשים וילדים ומוצאים עצמם לעיתים בדיסוננס אל מול הצורה שבה בוחרת המדינה לזכור את אהוביהם. השכול הוא נושא המטופל באופן לאומי ממסדי, המדינה דואגת להציג את החיילים המתים כגיבורים אשר הקריבו מרצון את חייהם למען בטחון המדינה, פולחן חללי המלחמה הוא מיתוס בסיסי של ישראל.

בעבר, נהוג היה "להסתפק" בתמונה צנועה ונר, כיום ישנה מגמה של הבלטת האינדווידואל, העצמת הפן האישי של ההרוג. אין להניח כי אבדו הסממנים הלאומניים כליל, אך ניתן לראות מציאות מורכבת יותר שמחוברת לנרטיב האנושי אישי. בשורש המציאות הישראלית עומד גיוס חובה לכל נער ונערה, חשוב להכיר בהשפעה המשמעותית שיש לתרבות השכול על חייהם ובתיהם של משפחות ישראליות. באמצעות צילומים של חדרי ההנצחה של "חללים" שצילמתי , תתאפשר הצצה אל מרקם הזיכרון של חלק בלתי נפרד מהמציאות.

המדינה חשה בעלות על נופליה וכמובן על זיכרון מתיה. אך היכן החייל ומשפחתו?

המשפחות מרגישות צורך לשמור את החפצים האישיים של המת ולהנציח את סיפור חייו. מעבר לכך, יוצרות המשפחות באמצעות ה"מוזיאונים" האלו, זיכרון חדש של הווה מתמשך. צילום חדרי ההנצחה, היא פעולה רפלקסיבית שמנציחה את פעולת ההנצחה ובכך מאפשרת ליצור את אותה מציאות חדשה. חדרי ההנצחה הפרטיים מגבשים מודל חדש לזיכרון ויחסי יחיד וחברה שונים. סיפור העבר של החלל כבר לא בידי הממסד, הוא חוזר הביתה .

בהרצאה אציג תצלומים של פינות הנצחה ואציג פרשנות אלטרנטיבית, שתביא ליידי ביטוי את הזליגה של המרחב האישי והמרחב הלאומי.