Israel`s Emotional Regime in the Aftermath of the Czechoslovakian-Egyptian Arms Deal

תחת הנהגתו של דוד בן-גוריון, טיפחה וכיוונה המדינה את הרעיון החלוצי הוולונטרי לאחר מלחמת העצמאות. המדינה שילבה את הנכונות שגילו חלקים גדולים באוכלוסייה להתנדב למען יוזמות לאומיות בסדר היום הלאומי ורתמה את הציבור למשימות שונות שנוהלו באמצעות מנגנוניה, טען משה נאור. שני הפרויקטים הגדולים ביותר אליהם נרתם הציבור הישראלי בעקבות עסקת הנשק הצ`כית מצרית היו: קרן המגן וביצור הספר. גיוסה של החברה הישראלית לשני המפעלים הללו, ביטאו, כך העריך, ניסיון מצדה של המדינה לכונן תנועה התנדבותית שהדגישה את ערכיה החלוציות והפטריוטיזם, בתקופה של מתח צבאי והידרדרות בטחונית. בתקופה זו, ישראל לא רק שהכינה את צבאה, אלא שהכינה גם את כלכלתה ואת העורף האזרחי.[1] נאור מציג את המדינה כפעלתנית המכפיפה את הציבור ומאגמת את משאביו לטובת המאמץ הביטחוני. אני אבקש להציג תמונה שונה המתמקדת באגנטיות של האזרחים.

בהרצאה אראה שההתגייסות למען קרן המגן ולמען ביצור הספר, שהיו יוזמות ספונטניות בראשיתן, שרתו את הצרכים הרגשיים של האזרחים. ההידברות בין האזרחים ובין נציגי המדינה הן באמצעים מילוליים והן באמצעות פרקטיקות של נתינה, טוו רשת סולידרית, וסייעו להמיר את הפחד מפני המלחמה בתחושת ערך עצמי ושייכות. לא רק המדינה עיצבה לבדה את משטר הרגשות הישראלי, הציבור לקח גם הוא חלק יצירתי וחשוב בתהליכי העיצוב הללו.

[1] Moshe Naor, "The Israeli volunteering movement preceding the 1956 war," Israel Affairs 16 (3), July 2010, 434-435.