Dahn Ben-Amotz, the Zionist Ethos, and a Spiritual Crisis

בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים היה דן בן-אמוץ אחד מעמודי התווך של התרבות הישראלית. הוא השתייך לאליטה המשרתת של המדינה ותרם לעיצוב התרבות הישראלית הצעירה. לכן מעניין לבחון דרכו שינוי ביחסים בין האמנים הישראלים להנהגה. במובנים רבים ניתן לומר שבן-אמוץ היה התגלמותו של קונסזוס ישראלי מתגבש בשנים אלה. במהלך שנות השישים ביקר בן-אמוץ אלמנטים מסוימים של האידיאולוגיה הציונית. יותר מאוחר הוא החל לבקר את מה שהוא ראה כחוסר נכונות של ההנהגה להשיג שלום. בשנים 1973 ו- 1974 חלה לכאורה תפנית, שבאה לידי ביטוי מוחשי כאשר בן-אמוץ פירסם את הספרים "לא שם זין" ו"יופי של מלחמה", שבהם הוא הביע ביקורת נוקבת לא רק על ההנהגה הישראלית, אלא גם על רעיונות מרכזיים העומדים בבסיס האתוס הציוני. ב"יופי של מלחמה" בן-אמוץ כבר מערער על הנחות היסוד של הציונות לפיהם מקומם של היהודים בישראל.

הספרים שמפרסם בן-אמוץ בשנים אלה משקפים משבר רוחני שהחל לפורר את האליטה התרבותית, לסדוק את תדמית האליטה הפוליטית של מדינת ישראל ותורם לאיבוד התמיכה העממית בשלטון מפא"י. מדוע בחר אדם שהיה חלק מהאליטה הישראלית לתקוף בבוטות את האתוס וההנהגה הציונית? האם ניתן לראות בתפנית שמבצע בן-אמוץ משום צוהר השופך אור חדש על משבר רוחני שבו מצויים חלקים מהאליטה התרבותית בעקבות איבוד אמונתם באתוס הציוני- סוציאליסטי?