בשנות השבעים של המאה ה-19, בד בבד עם הופעתן של תגובות אורתודוקסיות בקרב יהדות רוסיה, צמח טיפוס חדש בפוליטיקה היהודית הפנימית במרחב גיאוגרפי זה: העסקן האינטלקטואל האורתודוקסי. טיפוס זה נבדל מטיפוסי הרב והדרשן המסורתי, כמו גם מהטיפוס המשכילי, ונודעו לו תפקידים חברתיים חדשים בחברה היהודית. ההקשר לצמיחתו נעוץ בצמיחתה ופריחתה של העיתונות היהודית העברית בשנות הששים של המאה ה-19 מחד, ומאידך בפעילותה של ההשכלה הרדיקלית והאנטי-קלריקלית ובאיום שהציבה בפני היהדות המסורתית. תפקידיו של טיפוס זה, שלא נשא בעול הרבנות, היו הן אינטלקטואליים – הגנה על המסורת, התפלמסות עם מתקיפיה והצעות שונות לשיפור המצב החברתי והדתי, והן פוליטיים – יצירת שיתוף פעולה בין גורמים אורתודוקסיים ממקומות שונים וארצות שונות לצורך קידום האינטרסים האורתודוקסיים המקומיים והכלליים. לשם כך הם נדרשו לשימוש גם במתודות משכיליות של שימוש בעיתונות וכתיבה פובליציסטית מודרנית.
בהרצאה זאת ברצוני לעסוק במייצגים המובהקים של טיפוס זה: יחיאל מיכל פינס מרוז`ינוי ויעקב ליפשיץ מקובנה, על המשותף והמבדיל ביניהם. שניהם השתתפו באופן פעיל בעיתונות האורתודוקסית של זמנם (בייחוד `הלבנון`), עסקו בכתיבה פובליציסטית והיסטורית ובהגנה על החברה המסורתית וערכיה ואף עודדו את קרוביהם לעסוק בכך. שניהם גם הציעו הצעות לתיקון ושיפור החברה וסדריה תוך אימוץ סלקטיבי של רעיונות מודרניים. שניהם היו מקורבים לרבנים מובילים בליטא: פינס לרב מרדכי גימפל יפה מרוז`ינוי וליפשיץ לרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה, ושניהם היו מעורבים בשיתופי פעולה עם גורמים יהודיים מארצות אחרות, בשם רבנים מובילים בליטא. עם זאת, כבר באמצע שנות השבעים החלו להתגלות חילוקי דעות בין השניים, סביב סוגיית הלאומיות היהודית, ומשנות השמונים הם החלו לייצג שתי קבוצות אורתודוקסיות שונות ביהדות רוסיה: אורתודוקסיה לאומית ואורתודוקסיה מתבדלת.