Representations of National Identity in the Image of Parentified Children in Contemporary Israeli Cinema

בין השנים 2002-2011 יצאה לאקרנים סדרה של סרטים ישראליים המציבים במרכזם דמויות של ילדים המאמצים תכונות הוריות לצד הורים שאינם מסוגלים למלא אחר תפקידם ההורי [האסונות של נינה (שבי גביזון, 2004), כנפיים שבורות (ניר ברגמן, 2002), הכוכבים של שלומי (שמי זרחין, 2003), אדמה משוגעת (דרור שאול, 2006), מישהו לרוץ איתו (עודד דוידוף, 2006), אור (קרן ידעיה, 2004), וסרמיל (מושון סלמונה, 2007), הדקדוק הפנימי (ניר ברגמן, 2010) ומבול (גיא נתיב, 2011)]. התופעה נקראת במונחים פסיכולוגיים "פרנטיפיקציה" (היפוך תפקיד ההורות) וילדים אלו מכונים "ילדים הוריים".

סרטי הילד ההוריים של שנות ה-2000 לוקחים חלק בדיון על הזהות הקולקטיבית מטעם נציגיה של הקבוצה החילונית הצעירה, בני הדור השלישי לדור המייסדים, ובמסגרת הדיספוזיציות ומערכת הערכים המאפיינות אותה. הם מבטאים באופן אלגורי את הקיום של דור שנולד לתוך חברה המצויה במשבר זהות ובוחנים את האפשרות לגיבוש זהות קולקטיבית וצמיחה באמצעות סיפור גיבוש הזהות הבוגרת של הילד ההורי, שנדרש לגדול בכוחות עצמו לאור היעדרותם של מודלים חיוביים לחיקוי, בחברה לא סולידרית ודורסנית. הדינמיקה בין הדמויות האבהיות לדמויות האימהיות בתא המשפחתי של הילד ההורי ממחיזה תהליך של פמיניזציה של השיח בקולנוע הישראלי במסגרתו דמות הצבר המיתית הוסטה הצידה ואיבדה ממקומה ההגמוני, האחר שלו הושם במרכז הבמה והעלילות הפנו עורף לזירה הלאומית-היסטורית והתכנסו לתוך התא המשפחתי והסביבה המקומית האידיוסינקרטיים. הסרטים מפנים מבט ביקורתי לעבר תהליך זה וקושרים אותו לתהליכים של מגזור, אובדן סולידריות והשתרשותו של אתוס של קורבנות בחברה הישראלית. ניסיונם של הילדים להעמיד את ההורים "במקומם" מבטא ריאקציה לנון קונפורמיזם, מרד במרדנות של דור ההורים בערכים הלאומיים המסורתיים הקולקטיביסטיים, גבריים ואלטרואיסטיים - "הצבריים".