"I Dismiss the War of my Consciousness”: Leah Goldberg`s Silence by Choice and Speech by Force

בימים הראשונים לפרוץ מלחמת העולם השנייה כותבת לאה גולדברג בשבועון "השומר הצעיר", שרבים פונים ושואלים אותה מתי תתחיל לכתוב שירי מלחמה. "אני? לא!", עונה גולדברג בתקיפות ומדגישה שתמשיך לדבוק בשירה הומניסטית ופאציפיסטית, כי חובה לדבוק בחיים, ביופי ובטבע ולהזכיר לאדם את הערכים הפשוטים והנצחיים. כמה ימים לאחר מכן היא כותבה ביומן שלה: "ייתכן כי אלה הם ימי השקט האחרונים בחיי. מלחמה. [...] את המלחמה אני מסלקת מתוך ההכרה. [...] ובעולם מלחמה – לא טוב לי. מאוד לא טוב".

הצהרתה של גולדברג בזירה הפובליציסטית-ציבורית על הסירוב לכתוב שירת מלחמה הלמה לא רק את רוחה של האסכולה הסימבוליסטית שהנהיגו שלונסקי ואלתרמן באותן שנים אלא גם את תפיסתה של גולדברג את עצמה כמשורר ולא כמשוררת. הן האתוס הסימבוליסטי והן התביעה לזיהוי במגדר גברי הם מימוש של אתוס הכלליות והאוניברסליות של השירה. אבל לצד זאת התהוותה בכתיבתה של גולדברג זירה אחרת, פרטית: יומנים, זכרונות ומכתבים, שבהם מופיעה כתיבה על מלחמה.

את סירובה של גולדברג לכתיבת שירת מלחמה, כפי שהתנסח מעל דפי עיתון "השומר הצעיר", אני מכנה "שתיקה מרצון" על אודות המלחמה, ואילו את הכתיבה על המלחמה ביומנים, בזכרונות ובמכתבים אני מכנה "דיבור מכורח". אבקש להצביע על כך שניסוח "השתיקה מרצון" על אודות המלחמה לעומת "הדיבור מכורח" הם תוצרים של המתח שבין הפרסונה הפואטית והתרבותית של גולדברג לבין מציאות החיים תחת מלחמה, וכן של המתחים המגדריים המתעצמים על רקע מלחמה. לאור זאת מתגלה קִרבה הגדולה משחשבנו, זו שבין שתיקה לבין דיבור.