One Lexical Conditioning for the Repetition or Deletion of Prepositions Before Parallel Sentence Parts

בעברית המודרנית בולטת הנטייה להשמיט את מילות היחס לפני חלקי משפט חוזרים, (ויעידו על כך ספרי הלימוד המתריעים על מגמה זו) פרט למקרים, שבהם השמטה זו פוגעת במשמעות המשפט. ייתכן שהשמטת מילת היחס לפני חלקי משפט חוזרים היא המשך ההתפתחות שהציג אבינרי (1956) נטייה שהחלה להסתמן בלשון המקרא, התגברה בלשון תכמים וממשיכה בעברית המודרנית.

מה המצב בתחום זה בשפה העברית הכתובה של הספרות בימינו? מטרתו העיקרית של המחקר הזה היא לתאר את הממצאים העולים מבחינתם של טקסטים של שבעה סופרים (אפלפלד, הזז, מגד, עוז, שחם, שחר, שמיר). העיון ביצירותיהם עשוי להשיג גם מטרה משנית: הממצאים יוכלו לשמש בעתיד כלי עזר לבניית מערכת כללים, שבעזרתם יוכל הכותב לקבוע אימתי הוא חייב לחזור על מילת היחס לפני חלקים חוזרים במשפט, אימתי הוא חייב שלא לחזור עליה, ומתי החזרה על מילת היחס או השמטתה היא בגדר בחירה סגנונית גרידא - ותו לא.

המחקר העלה ארבעה סוגי התניות לחזרה או לאי חזרה על מילת היחס לפני חלקים חוזרים במשפט: מילונית, מורפולוגית, תחבירית וסמנטית. בהרצאה זו נפתח צוהר לסוגיה הנדונה ונתמקד בהתניה אחת, מילונית: שימוש בביטויים ובצירופי לשון כבולים. נראה כי הסופרים, כולם כאחד, מקפידים על התניה זו ואינם חורגים ממנה כלל, הן בשעת החובה לחזור על מילת היחס והן בשעת החובה להשמיטה, גם כשמעורבות בדוגמות התניות אחרות, משניות לדעתנו.