Politics - Neither Jewish nor Democratic: The Loss of Reality according to Hannah Arendt

הקריאה האמביוולנטית בכתביה של ארנדט לא פסחה על נושא הציונות: באמביוולנטיות זו גם שהפוליטיקה היהודית של ארנדט צומחת מהבעיה היהודית, ועבור העם היהודי, היא אינה אלא פוליטיקה אנטי־ציונית. השאלות, לפיכך, כיצד ניתן לאזן את המאפיין היהודי במחשבתה ואיזה פתרון ארנדט העדיפה לעם היהודי או לסכסוך הישראלי-פלסטיני אינן ברורות במלואן.

באמצעות קריאה של שני מתחים מרכזיים בהגותה של ארנדט – זה שבין האמת לבין הפוליטי; וזה שבין המרחב הציבורי לבין המרחב הפרטי – אבקש לטעון שארנדט לא ביקשה להציל את הליברליזם הדמוקרטי מן היהדות, לא את היהדות מן המדינה, אלא הן את היהדות והן את הפוליטי, כל אחת מעצמן. הריבוי האנושי, עליו ארנדט מבססת את הגותה הפוליטית, מאבד את מהותו, והאפשרויות הטמונות בו, שעה שהפוליטי מוכתב על־פי כלל דתי קדם-פוליטי. לחלופין, במרחב הפוליטי הריבוי חותר תחת האמונה היהדות, שאינה יכולה לבוא לידי ביטוי באמצעות פעולה פוליטית.

בהתאם לכך, אציע כי עבור ארנדט השאלה המהותית היא אינה אלא כיצד ניתן להיות "בן־אדם כמו כולם ברחוב ויהודי בבית"? שאלה זו אינה ניתנת לפתרון באמצעות אפיונה של פוליטיקה יהודית, לא באמצעות מודל מדיני ברור. ניסיונות כאלו עבור ארנדט מעוותים את המציאות תוך כדי ביטול הפוטנציאל הגלום בה ליהודים ולא יהודים – פוטנציאל שלא ניתן להכרה אלא בריבוי הפוליטי. מהגותה של ארנדט, באופן זה, לא ניתן לגזור מודל למדינה יהודית, לא כל שכן למצב הקיים, אולם ניתן לראות במרחב הפוליטי במחשבתה מישור למפגש בין בני־אדם – שמהותם אינה מתמצה ביהדותם או בחוסר יהדותם – ותקווה לפוליטיקה שאינה מכלה את האפשרויות לחיים משותפים ומותירה את הבית היהודי בשלמותו.