התלמוד (בבלי, בבא מציעא עא), קובע סדרי קדימה במתן צדקה. אחד מכללי הקדימה הוא "עניי עירך ועניי עיר אחרת - עניי עירך קודמין", מורה לאדם להעדיף ולהקדים את עניי עירו במתן צדקה.
בהרצאה אדון האם הנורמה "עניי עירך קודמים", שבמקורה מתייחסת לחובות צדקה החלים על האדם הפרטי, חלה גם על רשויות השלטון המקומי, בבואם לקבוע סדרי עדיפויות ציבוריים בסיוע לנזקקים?
האם עדיפות זו חלה רק לגבי ענייני צדקה, או גם לגבי שירותים אחרים שהרשות המקומית מספקת? ומה סמכותה של רשות מקומית להעניק העדפה לתושביה כאשר היא מפעילה סמכויות שלטוניות אחרות?
לשאלה זו יש היבטים מעשיים, ערכיים, מוסריים ואקטואליים לכל קהילה.
האם רשות מקומית חייבת לסייע לנזקקים המצויים בתוך תחום שיפוטה אך אינם תושביה? האם היא רשאית או חייבת בסיוע לנזקקים מחוץ לתחום שיפוטה? האם רשות מקומית יכולה לייעד שירותים לתושביה בלבד? האם היא רשאית להפלות באיכות השירותים או בעלותם בין תושבים לבין מי שאינם תושבים? והאם כאשר רשות מקומית עורכת מכרז לרכישת שירותים או מוצרים מאת המגזר הפרטי, היא רשאית להעניק העדפה להצעות שיגישו תושביה.
נבקש לבחון את היקפה ותוכנה של מדיניות העדפת תושבים מקומיים, הן במשפט העברי, הן במשפט הישראלי והן במערכות משפט במקומות נוספים בעולם.