Jew and Arabs in Tiberias from the Early Days of the Mandate to the Arab Revolt: From a Mixed City to Separatism

טבריה, עיר השוכנת לחופה של ימת כינרת נוסדה בתחילת המאה הראשונה לספירה, אחת מארבע ערי הקודש, שהתאפיינה במהלך אלפיים שנותיה בתקופות של פריחה ושפל, שהיו תלויים בין היתר גם בשינויים גיאולוגיים ואקלימיים.

בזיכרונותיהם של בני התקופה, יהודים וערבים, צוין לא אחת שטבריה נודעה בכל רחבי הארץ ביחסי השכנות הטובים ששררו בה בין היהודים, שהיוו מאז המאה ה-19 רוב בעיר, לבין הערבים שהיו מיעוט בה. קיימות עדויות בדבר שכנות טובה, בעיקר בעיקר בין היהודים הערבים (בני עדות המזרח וצפון אפריקה) לשכניהם הערבים, ובדבר יחסים כלכליים ושותפויות מסחריות ביניהם. במאורעות 1929 בלט השקט היחסי ששרר בעיר בעקבות מפגש נכבדי שתי העדות וכרוזים שפורסמו על ידי ההנהגה הערבית והיהודית בעיר. במהלך המרד הערבי (1939-1936), התרבו גם בטבריה מעשי האלימות שהגיעו לשיאם בטבח שהתחולל בקרית שמואל ב-2 באוקטובר 1938 על ידי תוקפים ערביים שחדרו לעיר, וזמן קצר לאחר מכן, ב 27 באוקטובר, נרצח ראש העיר זאכי אלחדיף, על ידי ערבי בן העיר. בסיומה של התקופת המנדט הייתה טבריה לעיר הראשונה בה בעקבות הלחימה ותוצאותיה עזבה האוכלוסייה הערבית את העיר וטבריה חדלה להיות עיר מעורבת.

מחקר זה, הבוחן את פרק הזמן שבין שנות המנדט הראשונות ועד לנקודת השבר של המרד הערבי (1938), ומצטרף למחקר העכשווי הבוחן את התמורות שחלו ביחסי היהודים והערבים בערים מעורבות אחרות בתקופת המנדט. המחקר עוקב אחרי יחסי היהודים והערבים בטבריה באמצעות מעקב אחרי חיי היום יום, הזירות והנסיבות בהם התקיימו נקודות המפגש. המקרה המקומי של טבריה מציג מציאות שונה, ולפיכך יכול להוביל לתובנות נוספות באשר ליחסי יהודים וערבים בתקופת האמורה.