על חתרנותם של חפצי נדוניה ביצירות מן הספרות העברית של תחילת המאה העשרים

את הספר צאנה, צאנה: מרחב הנדוניה בסיפורים מאת דבורה בארון, י"ד ברקוביץ ויעקב שטיינברג שחנה נוה ואני כתבנו, הניעה השאלה כיצד ואם בכלל מתאפשרת עמדת סובייקט לנשים ספרותיות שמנגנוני שיטור והכפפה מכתיבים את חייהן מילדות. לשם כך בחרנו ביצירות ספרותיות הנוגעות במרחב הנדוניה, שהוא ביטוי מובהק של מנגנוני הסדר הפטריארכלי, והן נטועות בהווי הקהילות היהודיות של מזרח אירופה בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, תקופה שבה חודרות רוחות המודרנה לחיים המסורתיים בהם מושרשים חיי הנשים הספרותיות העומדות במרכז היצירות.

הקריאה שלנו מתמקדת במטען הנדוניה החפצית אותו נושאות הגיבורות הספרותיות מבית ילדותן לבית נישואיהן. בכך אנחנו מעתיקות לעיתים קרובות את מרכז העיון מחזית הנרטיב אל מה שנחשב שולי וזניח, אל התרבות החפצית איתה מזוהות נשים. זוהי קריאה פמיניסטית החושפת את מה שמסתתר מעבר לחזות הכניעה של גיבורות הסיפורים, את מה שדבורה בארון כינתה `הנגטיב של התמונה` .

מטען הנדוניה מכיל חפצים מקובלים ומוכתבים, כמו אריגים ומיני כלים שישמשו את בית הנישואים וכל אלה הנמנים עמו. אלה הם הציינים של תרבות הקהילה והביוגראפיה שלה. אך יש ביניהם גם חפצים בעלי משמעות ביוגראפית פרטית ואישית. ואלה עשויים לעורר בגיבורות תהליכים של התוודעות חתרנית למיקומן בעולם שיובילו לגיבוש עמדת סובייקט. החפצים האלה הם נושא הדיון הבא שיתאר וידגים כיצד ממנפים אותם חפצים עצמם המגלמים את ההכפפה גם את תהליכי ההתעוררות ממנה וההתנגדות כלפיה כאשר מוענקת להם משמעות ביוגראפית אישית.