התסמינים של הפרעת קשב וריכוז והיפראקטיביות (הקר"ה – ADHD) ניכרים ברוב הילדים בגילאי הילדות המוקדמת, ועד שנת 2013 לפי הגדרת ה DSM IV – נדרש שחלקם לפחות יופיע לפני גיל 7 שנים. בעשור האחרון נצפו יותר ויותר מתבגרים שבהם התסמינים הראשונים הופיעו (או היו בדרגה מספקת כדי לעורר חדש לאפשרות של אבחנה זו) בגיל גבוה יותר וגם ה DSM V קבע את גבול ההופעה התחתון כ-12 שנה.
בעבודה זו סקרנו רטרוספקטיבית נערים ונערות שאובחנו לראשונה כלוקים ב ADHD בגילאי ההתבגרות והשווינו את מאפייניהם הקליניים לאלה שאובחנו לפני גיל ההתבגרות
שיטות: סקר רטרוספקטיבי של ילדים ונוער שאובחנו במרפאה של מחוז חיפה ומ.ר. חדרה בין השנים 2010-2013 כאשר הם חולקו לשתי קבוצות. קבוצה 1 מתבגרים (גילאי 13-17 שנה) קבוצה 2 ילדים (גילאי 7-12 שנה) . האבחנה נעשתה על פי ה DSM IV עם היעזרות בשאלוני קונרס עם התייחסות לסימפטומטולוגיה העיקרית, לתחלואה הנלווית, לטיפול התרופתי ולתופעות הלוואי.
נכללו 823 משתתפים (72% ילדים ונערים ו 28% ילדות ונערות)
תוצאות: בקבוצה 1 (מתבגרים) נכללו 450 משתתפים בעוד שבקבוצה 2 (ילדים) נכללו 373 משתתפים. קבוצת המתבגרים התאפיינה בשיעור גבוה יותר של inattentive ADHD (63.8%) בעוד שבקבוצה הצעירה בלטה במקום הראשון ילדים עם מרכיב היפראקטיבי או מעורב (70.8%) (p<0.05). ליקויי למידה נמצאו יותר בקבוצת המתבגרים. מתבגרים עם הפרעת ADHD טופלו יותר בסטימולנטים ארוכי-טווח, ונטו יותר לסבול מכאבי ראש והפרעות בשינה (p<0.05). ילדים שאובחנו לפני גיל ההתבגרות טופלו יותר בתכשירים קצרי טווח, הפגינו יותר קשיים התנהגותיים וסבלו יותר מריבאונד בגמר השפעת התרופה (p<0.05).
עבודה זו מצביעה על כך שהתמונה הקלינית של הפרעת ADHD נוטה להיות פחות מוחצנת בנוער ומעידה על צורך בערנות לאבחנה זו והתייחסות שונה לתחלואה הנלווית ולגישה הטיפולית