Jewish Studies: A Hundred Years of Research, from World War I until Present Days

השנה מלאו מאתיים לראשית חכמת ישראל בגרמניה. במאה שנותיה הראשונות היה מרכזה העיקרי בגרמניה ובאוסטריה ומרכזי משנה שלה בייחוד בצרפת ובהונגריה. ואילו בתי אולפנה שלה היו בתי-מדרש לרבנים, שנוסדו בזה אחר זה באיטליה, צרפת, אנגליה, גרמניה, אוסטריה, ארה"ב והונגריה. פרסומיה נכתבו לרוב בלשונות לעז (שבהן הופיעו גם רוב כתבי העת שלה, כגון MGWJ, REJ, JQR), ובעיקר בגרמנית. מטרתם העיקרית של מייסדיה הייתה להראות את יפיפותו של שם באהלי יפת ובייחוד להשיג שיוויון זכויות (אמנציפציה) ליהודים במדינות אירופה הנוצרית. בתחומי מחקרה נעדר מה שנחשב בעיני ראשיה מגונה, כגון מיסטיקה, משיחיות ופולמוס עם הנצרות.

כל אלו החלו להשתנות מסוף המאה הי"ט. הופעתן של חיבת ציון והתנועה הציונית החליפו אמנציפציה באוטואמנציפציה. לא יצאו ימים רבים וחכמת ישראל נתחלפה במדעי היהדות. הגישה האפולוגטית והמגמתיות החלו להיעלם. הצהרת בלפור, הבית הלאומי בארץ-ישראל ופתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים הקימו לראשונה מרכז מחקר יהודי של עם ישראל בארץ ישראל ובלשון העברית, שיותר ויותר חוקרים וכתבי עת החלו נזקקים לה גם מחוצה לארץ. נוסדו ופרחו תחומים חדשים, מיסטיקה, משיחיות ופולמוס עם הנצרות מזה וארכאולוגיה וגאוגרפיה היסטורית של ארץ-ישראל, סוציולוגיה ודמוגרפיה של היהודים מזה. החלו צצות קתדרות למדעי היהדות באוניברסיטות מחוצה לארץ (קודם לכן היו מעט כאלו בצרפת ובאנגליה, אך לא בגרמניה, באוסטריה ובארה"ב). מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה חוסל מרכז מדעי היהדות שהחל להיווצר ברוסיה וערב מלחמת העולם השנייה ובמהלכה נהרסו מרכזי מדעי היהדות באירופה (בגרמניה, אוסטריה, איטליה ופולין). כך נתחזק המרכז בארה"ב ובייחוד בארץ-ישראל, שקיבל תנופה חדשה עם הקמת מדינת ישראל העצמאית ונעשה מרכז מדעי היהדות החשוב ביותר בעולם.