History and Time in the Land of the Lost Tribes

אאיר את מרחב חייהם המיוחד של עשרת השבטים האבודים בסיפורי אלדד הדני, כפי שמופיעים במהדורות הדפוס הראשונות של הכתבים המיוחסים לו, באמצעות התבוננות בממד הזמן בטקסטים אלה.

במשנה מופיעים עשרת השבטים האבודים במסגרת ויכוח בשאלה אם קבוצות שנפרדו או נכרתו מעם ישראל עתידות לחזור. רבי עקיבא אומר על השבטים "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה: מה היום הולך ואינו חוזר אף הם הולכים ואינם חוזרים". ואילו רבי אליעזר אומר, "מה היום מאפיל ומאיר, אף עשרת השבטים שאפל להן, כך עתיד להאיר להן". בכך נכרכת סוגיית פרידתם של השבטים מעם ישראל בסוגיית טבעו של הזמן: האם הוא לינארי או מעגלי, והאם תנועתו הפיכה.

סוגיות אלה כרוכות יחדיו גם בייצוגי ארצם של השבטים בתקופות מאוחרות יותר. בסיפורי אלדד הדני, כפי שהללו מופיעים לראשונה בדפוס (בסוף המאה ה-15 וראשית המאה ה-16), השבטים פורשים מן ההיסטוריה היהודית מרובת האסונות, והופכים ומערבבים את "כיוון תנועתה" המקובל. בארצם החדשה, אורחות חייהם מתאפיינים בהשהיה אין-סופית של ההכרעה בין קטגוריות חיים מוציאות: נוודים או חקלאים, בוזזים או שליטי קבע, וכן במחזוריות פנימית מיוחדת וסטטית-למעשה – מחזוריות שמזכירה יותר מכול תיאורים של גן עדן וגיהינום שהיו מוכרים לקוראיהם ואף נדפסו לצד כתבי אלדד.

אשתמש בהגותם של מירצ`ה אליאדה וקלוד לוי-סטרוס כדי לנתח את ארצם המרוחקת של השבטים כ"מעבדה" לליבון שאלות של זמן ואבדן. דווקא בסוף המאה ה-15 וראשית המאה ה-16, תקופה של התעוררות משיחית שפנטזיות על שיבת השבטים האבודים שיחקו בה תפקיד ניכר, מעניין לבחון ייצוגים אלה שלהם – ייצוגים שקושרים את השבטים לא לקִצה האלים של ההיסטוריה, אלא למשחק ב(אי-)אפשרויות חלופיות שיש בהן כדי להקל על היהודים לשאתה.