אלימות כלפי נשים, הינה תופעה חברתית קשה ומורכבת. במדינת ישראל קיים רצף שרותים עבור נשים אלו, בקצה הרצף נמצאים המקלטים אשר מטרתם לספק הגנה פיזית ומחסה מידיים, להעניק תחושת ביטחון, לספק תמיכה וסיוע חומרי ורגשי ולהביא בתוך כך לחיזוק וחידוש משאביה האישיים של האישה. מטרות אלו מכוונות להכנתה, במידת האפשר, לקראת חיים עצמאיים בקהילה.
שאלה מרכזית שעולה בהקשר זה, היא האם מצבה של האישה יוצאת המקלט כיום בקהילה, שונה מהמצב בו הייתה עם כניסתה אליו. המחקר הנוכחי ביקש לבחון את מצבן של אותן נשים כיום, כשנה ומעלה מאז חזרו לקהילה, בכל הקשור לתחושת הסכנה ולשימושן במערכות תמיכה ובשירותי הקהילה ביחס לזמן כניסתן למקלט ולצאתן ממנו. כמו כן נבחנה תרומתם של משתנים אלו לאיכות חייהן. הנשים שאותרו, ענו באמצעות ראיון טלפוני על השאלות אודות משתנים אלו.
תוצאות המחקר מגלות כי תחושת הסכנה בקרב הנשים ירדה באופן משמעותי מאז נכנסו למקלט ומאז יצאו ממנו; עוד עלה כי כיום הן נעזרות פחות מבעבר בשירותי הקהילה. אשר לשימושן במערכות התמיכה התברר כי בכך לא חל שינוי משמעותי בין נקודות הזמן השונות וכי נשים אשר נעדרו מערכות תמיכה נמצאות במצב דומה גם היום. נמצא כי למערכות התמיכה אלה קשר חיובי לרמת איכות חייהן.
המחקר מרחיב את הידע התאורטי על מקומן של הנשים נפגעות האלימות אשר יצאו מהמקלטים וחיות בקהילה. הוא מדגיש את חשיבותן של מערכות התמיכה בחייהן של הנשים יוצאות המקלטים כקשורות ותורמות לאיכות חייהן. לממצאים אלו יש השלכות יישומיות בכל הקשור לפיתוח התערבויות לקראת יציאת האישה מהמקלט והסתגלותה לחיים עצמאיים כמו גם פיתוח תכניות התערבות מניעתיות עם נשים בכלל ועם נשים בקבוצות סיכון בפרט.
