רקע ורציונל: האוכלוסייה הבדואית בנגב הינה חברה בתהליכי שינוי מואצים. מדובר באוכלוסיית מיעוט הסובלת מהדרה חברתית הממוקמת במקום האחרון בדרוג הסוציו-אקונומי בישראל. האוכלוסייה מאופיינת כחברה מסורתית, קולקטיביסטית ופטריארכלית, בה נפוצה פוליגמיה ואלימות כלפי נשים. מספר מרכיבים מקשים על אוכלוסייה זו לצרוך את שירותי בריאות הנפש המערביים הקיימים, ביניהם קושי בהגעה בשל מגורים באזורים נידחים ועוני קשה, חשש מחשיפה ותיוג מפאת פגיעה בכבוד המשפחה ובסיכויי השידוך. נוסף על כך, התקשורת הבינאישית בחברה הערבית אינה ישירה, ונעדרת ביטוי רגשי. אין ביטוי מילולי של קונפליקטים ורגשות שליליים, כך שפעמים רבות הביטוי הינו בסימפטומים גופניים.
המודל הנוכחי נבנה במטרה לתת מענה הולם לצרכים ייחודיים אלה בקרב נערות מהמגזר הבדואי אשר הופנו למרפאה לאחר שאושפזו בגין ניסיון אובדני ו/או סומטיזציה על רקע מצוקה אישית ומשפחתית.
המטרה: שיפור המענה הטיפולי עבור אוכלוסיית הנערות הבדואיות במרפאה, בדגש על ויסות רגשי- זיהוי, שיום, היכרות ושליטה ברגשות. הדגש הינו על למידה ועידוד של שיח רגשי והתמודדות יעילה בשעת מצוקה.
שיטה: הקמת קבוצה טיפולית ייחודית, המותאמת לצרכיהם הרגשיים והתרבותיים של הנערות ומשפחותיהן. הקבוצה כוללת 11 מפגשים, מונחית על ידי עובד סוציאלי ערבי ועובדת סוציאלית יהודייה. עד כה נתקיימו 9 קבוצות במרפאה, בהן טופלו למעלה מ-100 נערות.
ממצאים ומסקנות: ההתערבות מהווה מודל למתן וקבלת שירותי בריאות נפש מותאמים תרבותית. בקרב הנערות שסיימו את הקבוצה, נמצאה ירידה משמעותית בסימפטומים בגינם פנו, כלומר, הפחתה בסימפטומים הגופניים, בניסיונות האובדניים ובאשפוזים החוזרים בבית החולים. ניכר כי הקבוצה מהווה גורם תמיכה ועזרה הדדית עבור הנערות במהלך הקבוצה ולאחר סיומה.
המלצות יישומיות: הרחבת ההתערבות לאוכלוסיות נוספות במרפאה והתערבות מניעתית בנושא.
בנוסף, השלמת ההליך המחקרי שהחל לאחרונה.
