Ladino and the Holocaust as a Subject in Contemporary Israeli Drama

השואה ודוברי הלאדינו: תמה במחזאות הישראלית העכשווית
מאת איילה שוורץ, אוניברסיטת בר-אילן

לנושא השואה נוכחות חזקה בדרמה ובמחזאות העברית, כמו גם בדרמה ובמחזאות הבין-לאומית.
עוצמת הנושא על רבדיו השונים, בהיותו אירוע היסטורי יוצא דופן בכל קנה מידה, מציע בפני המחזאים סוגיות, דילמות ושאלות רבות ועמוקות, שניתן לתת להם ביטוי בימתי עוצמתי. ייחודיותו של הנושא, ובעיקר העובדה שהמילה הכתובה או הנאמרת אין בה כדי לתת ביטוי הולם לגודל הזוועה העמידו בפני הכותבים אתגרים של ממש, ובפני הבמאים, השחקנים ואלה הקשורים במלאכת הבמה אתגר לא פחות גדול.

נושא השואה עלה על הבמה הישראלית בתחילת שנות החמישים, מעט אחרי שכבתה אש המשרפות, והוא מצא ביטוי גם באמצעות מחזות שתורגמו את העברית ועניינם נושאים היסטוריים ואקטואליים.
מן הידועות הוא, כי הנושא של השואה בהקשרה היהודי-הספרדי היה לנושא שמיעטו לעסוק בו, ובמיוחד במחזאות העברית. בעשור האחרון נעשו כמה נסיונות לתת ביטוי בימתי לנושא של השואה בהקשרה היהודי-הספרדי, ובמרכז הרצאתי בכוונתי להציע עיון ביצירתם של שני כותבים הנמנים עם מה שקרוי `הדור השני`, בהיותם כותבים שנולדו לבתים של ניצולי שואה דוברי לאדינו. אבחן את המחזות "מי אלמה" (2000) מאת לאה איני ואת "גולגותא" (2001) מאת שמואל רפאל, תוך ניסיון לאתר את קווי השיתוף התמטי והז`אנרי בשתי היצירות האלה.

הרצאה במסגרת מושב מובנה באחריות פרופ` שמואל רפאל, תוך תיאום מראש עם פרופ` תמר אלכסנדר.