המחקר הנוכחי בחן כיצד נשים שהורשעו ברצח או הריגה של בן זוגן תופסות את השלכות המקרה ברמה האישית, המשפחתית והחברתית. לרוב קודמת לרצח או להריגה התעללות מתמשכת מצד בן זוגן וכישלון סביבתי לסייען. הספרות בתחום נוטה לעסוק בהשוואה בין גברים ונשים שהורשעו ברצח או הריגה ובנשים כקורבנות רצח על ידי בן זוגן כחלק מתופעה רחבה של אלימות במשפחה. בניגוד לכך, מחקר זה ביקש להשמיע את קולן של 7 נשים שהורשעו ברצח או הריגה של בן זוגן ומרצות מאסרן בכלא הנשים ״נווה תרצה״. הראיונות נותחו בהתאן לעקרונות ניתוח תוכן.
בחומר הראיונות זוהו ששה עולמות תוכן מרכזיים של תפיסות הנשים את השלכות המקרה: במישור האישי- דואליות רגשית בתפיסתן את מות בן זוגן, המפגש המאכזב וחסר הרגישות עם מערכות אכיפת החוק, החיים בכלא בו המענים הטיפוליים והשיקומיים לא מותאמים באופן מספק את צורכיהן וכן, עיצוב מחדש של עולמן הפנימי. במישור הבינאישי- ריחוק וניכור ביחסים מול ילדיהן, משפחותיהן, החברה הקרובה והרחוקה.
בהצגת המחקר בכנס אבקש להעמיק ולפרש את יגונן של הנשים על מות בן זוגן, כמתקיים על רקע העדר הכרה חברתית, כאבל נטול זכויות וליגיטמציה. אבקש לעסוק בקיומו של דיכוי חברתי מורכב ומתמשך כלפיהן, שניתן להמשיגו כ״טראומה עיקשת״. לכך, מתווספת ההגמוניה הפטריארכלית, המפלה אותן לעומת גברים המבצעים מקרה דומה. הממצאים מרמזים על הצורך לשינוי מדיניות ביחס לאוכלוסייה זו- להקלה בעונשן ופיתוחן של תוכניות התערבות טיפוליות ושיקומיות. לכן, אבקש להרחיב על האופנים והדרכים בהם אני פועלת בעקבות מחקר זה למען עשייה חברתית ושינוי מדיניות אודות אוכלוסייה ייחודית זו.
