רקע: הזכות לחוות דעת רפואית שנייה מעוגנת בחוק זכויות החולה, מסייעת לחולים ולמשפחותיהם בקבלת החלטות לגבי מצבים בריאותיים מורכבים ויכולה לסייע במניעת טעויות רפואיות. במחקר שנערך במחלקה לעבודה סוציאלית בביה"ח רמב"ם, נבדקו פניות של חולים לקבלת חוות דעת שנייה.
מטרת המחקר: לזהות גורמים הקשורים ומשפיעים על פנייה ושימוש בחוות דעת שנייה על ידי המטופלים ומשפחותיהם.
שיטה: 102 מאושפזים במחלקת נוירוכירורגיה ענו על שאלון בנוגע לזכות לקבלת חוות דעת שנייה: מודעות, שימוש, שביעות רצון ושיתוף הרופא המטפל לפניה שלהם.
ממצאים: 79% היו מודעים לזכות לקבלת חוות דעת שנייה. עם זאת, רק 31% פנו לחוות דעת שנייה לפני או בזמן האשפוז. הסיבה השכיחה ביותר (47.5%) לאי פנייה לחוות דעת נוספת הייתה "אמון מלא ברופא המטפל". 57.5% דיווחו כי פנו לחוות דעת שנייה לגבי מצבים רפואיים אחרים בעבר. מחצית מן המטופלים יזמו את הפנייה לחוות דעת שנייה בעצמם ורק 6.5% דיווחו כי הרופא המטפל היה זה שיזם את הפנייה. 54% מן החולים דיווחו כי לא שיתפו את הרופא המטפל בנוגע לתוצאות חוות הדעת השנייה. 64% דיווחו כי חוות הדעת השנייה תרמה להבהרת הפרטים אודות מצבם הרפואי.
מסקנות: מרבית המטופלים מודעים לאפשרות לפנות לחוות דעת שנייה. עם זאת, כאשר הם עומדים בפני מצב רפואי קשה וטראומטי, הם מתקשים לעשות זאת. מטופלים זקוקים לעזרת הצוות הרפואי במימוש הזכות לחוות דעת שנייה.
המלצות למדיניות: פיתוח תוכניות הסברה ועידוד הפניית מטופלים לחוות דעת שנייה בקרב אנשי מקצוע יוכל לסייע להגברת יעילות הטיפול וההיענות לו מצד המטופלים. לעו"סים תפקיד חשוב בגישור בין הצוות המטפל לבין המטופל ומשפחתו ובהנגשת ומימוש הזכות לפנות לחוות דעת שנייה.
