בשנים האחרונות חלה עלייה במספר הנערים הנמצאים במעצר בית. בטיפול בנוער עובר חוק יש מתח מתמיד בין הרצון להגן על קטינים, גם אם עברו עבירות, מתוך תפיסה שנוער עבריין הוא נוער במצוקה וטיפול מתאים עשוי לשקמו ולמנוע מצב שהוא יהיה עבריין בבגרותו, לבין הצורך להגן על ביטחון הציבור מפני מעשי העבריינות. ניכרת מגמה של מערכת המשפט להשתמש במעצר הבית ככלי נפוץ בהתמודדות עם עבריינות בני הנוער.
מתוך סקירת הספרות בנושא, עולה כי מעצר מוגדר כמצב משברי המצריך התערבות מידית לארגון מחדש של מנגנונים, על מנת להגיע לאיזון טוב יותר. תקופת מעצר הבית יכולה להימשך מספר רב של חודשים, והפער בין הציפייה שיש לעצורים לרמות החופש הגבוהות יחסית שהם חושבים שיהיה להם במעצר הבית, לבין המציאות בה הם חשים צמצום ופגיעה החופש שלהם, ניתוק מחברים, שעמום וחוסר תעסוקה- עלול להגביר את תחושת הדחק ואת קשיי ההסתגלות למצב החדש.
בהתאם לתפיסה השיקומית של המחוקק, כפי שבאה לידי ביטוי בחוק הנוער (שפיטה ענישה ודרכי טיפול-תשל"א) ובעבודת שרות המבחן לנוער, האוריינטציה הבסיסית המנחה את עו"ס המעצרים היא כי תקופת מעצר הבית עשויה להיות תחילתו של הליך שיקומי משמעותי עבור הקטינים ומשפחתם.
מודל ההתערבות שיוצג הינו יישומי לעקרונות שיטות הטיפול וההתערבות בשעת משבר: התערבות מידית, מתן מידע לשם הפחתת העמימות, גיוס מחדש של גורמי תמיכה, מיקוד נושא הטיפול תוך שימת דגש על המרכיבים האפקטיביים.
בהתאם למשובים שהתקבלו על ידי העובדים, המודל סייע להבניית תהליך עבודה זה והסדיר דרכי פעולה והתערבות מול הנער, מפקחיו וגורמי תמיכה משמעותיים נוספים בקהילה, כל זאת לשם בניית תכנית טיפול בתקופת מעצר הבית ומעקב אחר יישומה של תכנית זו בתקופת פיקוח המעצר לשם עריכת שינוי בדפוסי חייו וקשייו למול סמכות וגבולות.
