רקע: אנשים עם מוגבלויות חווים סטיגמות חברתיות אשר עשויות להוביל להבניית דימוי עצמי ודימוי גוף שליליים. מחקרים שנעשו בנושא של דימוי עצמי ודימוי גוף בקרב אנשים עם מוגבלויות לא הבחינו בין מוגבלויות נראות לבין מוגבלויות בלתי-נראות, זאת למרות שנראות המוגבלות עשויה להשליך על חוויית המוגבלות של האדם.
מטרת המחקר: לבדוק את הקשר בין נראות המוגבלות לבין דימוי עצמי ודימוי גוף על ידי השוואה בין אנשים עם מוגבלויות נראות (פיזיות) ובלתי-נראות (נפשיות).
שיטה: 62 משתתפים עם מוגבלות פיזית ו-57 משתתפים עם מוגבלות נפשית השיבו על שאלונים של דימוי עצמי ודימוי גוף. בחינת ההבדלים בין הקבוצות נעשתה באמצעות מודלים של ניתוח שונות וניתוח רגרסיה ליניארית. ניתוחים אלו אפשרו לבדוק את תרומת המשתנים הדמוגרפיים ותפיסת חומרת המוגבלות להסבר השונות בדימוי העצמי ובדימוי הגוף.
ממצאים: נמצא כי הדימוי עצמי ודימוי הגוף גבוהים יותר בקרב המשתתפים עם המוגבלות הפיזית הנראית לעומת המוגבלות הנפשית הבלתי-נראית. בנוסף, נמצא כי ככל שתפיסת המוגבלות הוגדרה כקשה יותר, כך הדימוי העצמי ודימוי הגוף היו נמוכים יותר.
מסקנות והמלצות יישומיות: ממצאי המחקר מחדדים את הצורך בתמיכה רגשית עבור אנשים עם מוגבלות בלתי-נראית, כדוגמת אנשים עם מוגבלות נפשית. העדר נראות המוגבלות עשוי להוביל להעדר הבנה של החברה לצרכים של אנשים אלה, מה שעשוי לפגוע בתפיסתם העצמית. לאור זאת, חשוב שאנשי טיפול ושיקום, ובפרט עובדים סוציאליים, יתנו מענה נגיש לצרכים הייחודיים של אוכלוסייה זאת, כולל חיזוק תפיסה עצמית חיובית.
