כניסה למאסר מהווה אירוע דחק המלווה בחסכים רבים, אולם מחקרים קודמים הצביעו על כך שמרבית האסירים מצליחים להסתגל למציאות החדשה. אנו בקשנו לבחון את יעילותן של אסטרטגיות הסתגלות מבחינת השפעה על רווחה נפשית, הפרות משמעת, וקשרים עם העולם החיצוני. עוד בקשנו לבחון האם האסטרטגיות מושפעות מאורך ומשלבי המאסר.
במחקר נבחנו שתי אסטרטגיות. האחת, אימוץ ערכים וזהות עברייניות. השנייה, חשיבה על העתיד המורכבת ממטרות- אוריינטציית עתיד בתחומים לימודים תעסוקה ומשפחה.
שיערנו שאסירים שיאמצו ערכים וזהות עבריינים יראו פחות קשיי הסתגלות, ואסירים שיראו אוריינטציית עתיד המוכוונת לתחומי חיים עתידיים יראו גם הם פחות קשיי הסתגלות. עוד שיערנו שהאסטרטגיות יהיו הפוכות זו לזו.
המחקר כלל 163 אסירים פליליים מבתי סוהר בכל הארץ. 142 שפוטים למאסר קצוב (0.6-35) למשך זמן ממוצע של 8 שנים (ס.ת. 8.4) ו-21 למאסר עולם לא קצוב.
אוריינטציית עתיד בתחום התעסוקה נבאה רמות נמוכות יותר של ערכים עבריינים, רק בקרב המאסרים הקצובים. אוריינטציית עתיד לא נמצאה כמנבאת הסתגלות.
נמצאו הבדלים מובהקים באוריינטציית עתיד בתחום התעסוקה והמשפחה בין המאסרים הקצובים ללא קצובים.
בניגוד להשערות אימוץ ערכים וזהות עבריינית ניבא דווקא קשיים בהסתגלות למאסר בקרב שתי האוכלוסיות.
מסקנות
אסירים הנם אוכלוסיה בעלת משאבי התמודדות נמוכים, המובילים לביצוע עבירות. המשאבים הנמוכים מקשים גם על ההסתגלות למאסר.
מטרות עתידיות מתעצבת כשאדם צופה שהן ברות השגה. אסירים שאימצו זהות וערכים עבריינים יתקשו לראות עצמם ממלאים תפקידים אחרים בחייהם. עבור אוכלוסיית המאסרים הבלתי קצובים, מטרות עתידיות רבות לא נראות ברות השגה, ולכן גם לא מהוות אלטרנטיבה להטמעות לחברה העבריינית.
המחקר מצביע על הצורך ליצור תכניות שיקום שיסיעו בהצבת מטרות לעתיד גם במסגרת חיי הכלא.
