האם עובדים סוציאליים מתוך הממסד מחויבים מקצועית ויכולים מעשית ליזום ולתמוך במאבקים ציבוריים נגד רשויות העיר והמדינה ולשתף פעולה עם תנועות מחאה חברתיות? מהם התנאים והנסיבות שמאפשרים פעילות כזאת? המחקר דן בשאלות אלו על הבסיס תאור המקרה יוצא הדופן של מעורבות אקטיביסטית של עובדים סוציאליים מעיריית ירושלים, בעיקר עובדים קהילתיים, שהתקיימה במשך כעשרים שנה.
בין השנים 1965-1985 התקיימה בירושלים פעילות ענפה של תנועות מחאה חברתיות שצמחו בשכונות המצוקה שהידועות בהן הן תנועת הפנתרים השחורים ותנועת האוהלים. תנועות אלו, פעלו ברמה הארצית והמקומית והונהגו על ידי בני הדור השני של העולים מארצות המזרח. התנועות העלו לסדר היום החברתי של העיר והמדינה את המצוקה ואת תחושת הקיפוח והאפליה העדתית והחברתית ממנה סבלו. פעילותן הייתה זרז לקידומן של רפורמות משמעותיות בתחומי הניהול השכונתי, הביטחון הסוציאלי ומתן השירותים החברתיים. עובדים סוציאליים מעיריית ירושלים מלאו תפקיד משמעותי בהתססת הלקוחות לצאת למאבקים, ובגיוס משאבים ובפיתוח תשתיות (אנושיות וארגוניות) שסייעו לתנועות המחאה להצליח בעימותיהם מול ממסדים שונים ובהם עיריית ירושלים. הפעילות המתוארת הייתה יוצאת דופן ויחידה מסוגה בהיסטוריה של עבודה סוציאלית ועבודה קהילתית בישראל. פעילותם של העובדים הסוציאליים והקהילתיים המועסקים על ידי הרשויות המקומיות מאופיינת, לרוב, בשימוש בגישות התערבות א-פוליטיות והסכמתיות.
המחקר, מתעד את הפעילות המקצועית שהתקיימה מנקודת המבט של העובדים האקטיביסטים, ועוסק בזיהוי מאפייניה, ובתנאים ובנסיבות שהובילו להתפתחותה ולהימשכותה לאורך זמן, למרות סנקציות ארגוניות ואישיות שהטילה הנהלת העיר. המחקר בוחן את יחסי הגומלין שהתקיימו בין השירות הקהילתי והעובדים האקטיביסטים לבין ההקשר המקצועי, הארגוני, הקהילתי והחברתי שבו הם פעלו. ממצאי המחקר תורמים ידע חדש לגבי היבטים שונים של הפעילות המקצועית והאקטיביסטית שהתפתחה מתוך הממסד.
