ישנן מעט מדי הזדמנויות בהן מתאפשר לאנשי טיפול וחינוך העובדים עם ילדים לפגוש את המטופלים שלהם בהיותם בוגרים ועוד לאחר הסתכלות מפוקחת על התהליך שעברו.
שי ביטון הוא ילד פנימיות. מגיל ינקות ועד גיל בגרות עבר מספר רב של מסגרות חוץ ביתיות (אומנה, ישיבות, פנימיות, הוסטל ואף מעצרים). כיום כאדם בוגר שי מנהל שיח חשוף ונוקב עם עצמו ועם אנשי המערכת שהוא עבר דרכה (או שאולי הם עברו דרכו?).
בשיח כנה שי משתף מי מאנשי הצוות הפך למשמעותי עבורו וכיצד? הוא מספר על הקשר והטיפול עם השירות הסוציאלי (מתברר שחלק אפילו עזרו לו), מספר על האלימות והפגיעה שחווה בפנימיות ועל היכולת הקיימת או שלא קיימת של הצוות להגן על הילדים. הוא מספר על גדילה בצילה של אם נעדרת ומה נתן לו את הכוחות להחזיק מעמד כל השנים.
זהו דיאלוג שתחילתו בין שי לביני (הייתי מדריך של שי כשהיה בפנימייה ולאחר מכן אף העסקתי אותו כמדריך בפנימיה שניהלתי) והמשכו בשיח פתוח בין שי לבין הקהל שבשלב זה כבר מלא בשאלות.
שי ואני עוברים מקיימים את הדיאלוג הזה בפני קהלים שונים בשנים האחרונות, כאשר נעשית התאמה אל מול קהל היעד מבחינת הסוגיות להן ניתן דגש.
שי מרגיש שהחוויה של השיח והחשיפה למרות היותה קשה היא חלק מהתליך טיפולי מתמשך שהוא עושה עם עצמו כאדם בוגר ואב לתינוק.
אודות מנחה השיח:
עפר חגאג, קרמינולוג קליני, ניהלתי מסגרות חוץ ביתיות לנוער קצה ובית ספר תיכון לנוער בסיכון. כיום מנהל מחוז ירושלים במרכז הישראלי לאפוטרופסות (הקרן לחסויים).
