הרפורמה בבריאות הנפש החלה בראשון לינואר 2016. קולות רבים בקרב מטפלים ומנהלים הושמעו נגד ביצוע הרפורמה באופן בו הוחלה במרפאות השונות, והדרך בה הועבר הטיפול לקופות החולים.
על אף שמירה על שגרה שקטה, נשמעים קולות קשים בקרב מטפלים נגד הרפורמה ונגד אופן הטיפול היום. דבר המקבל נראות גם דרך עזיבה של עובדים את המרפאות.
המעבר שעל העובדים לעשות, בשונה מתפיסת גופי הממשלה, אינו מעבר טכני לצמצום הטיפולים והתייחסות ממוקדת יותר לטיפול. מעבר מסוג זה תומן בחובו שינויים רעיוניים מהותיים.
מרבית העובדים הסוציאליים בברה"נ הנם עובדים סוציאליים קליניים בעלי תואר שני, כאלו שהוכשרו בעיקר על ידי מטפלים העובדים בגישה פסיכודינמית. קרי, סוציאליזציה ראשונית שבה מורכבות נפש האדם תופסת את בסיס הטיפול. רעיון הלא-מודע, שהתפתח אמנם במאה השנים האחרונות, הינו חלק מהותי, כך, שאנו "צופים" בהתנהגויות שהנם תוצאות של חלקים לא מודעים. בהמשך לכך, על המטפל להכיר את עומק המורכבות, דבר המצריך טיפול ארוך טווח. זאת בשונה מהטיפולים הקצרים וההממוקדים המצופים מהעובדים לקיים בתקופה הנוכחית.
עו"סים קליניים מצופים לקיים טיפולים בשונה לחלוטין מהדרך בה הם תופסים טיפול וסיוע נפשי איכותי, כך שלמעשה נוצר מצב בו עו"סים רבים מטפלים מתוך עמדה קלינית שהטיפול שהם יכולים לתת, לא רק שאינו עונה על צרכי הלקוח, אלא לעיתים קרובות גם עשוי לפגוע בו.
מצב זה לא ייתכן לאורך זמן. עו"סים קליניים נדרשים לעשות שינוי. האם שינוי כזה אפשרי? האם ניתן לצמוח מתוך השבר הקשה אותו חוו?
בהרצאה אשוחח על חווית השבר, האפשרויות לצמיחה, ההתרחשות תרום הרפורמה ובתוך הרפורמה ועל אמונות שהשתרשו בקרב העובדים. ועל מודלים אפשריים לעבודה אפקטיבית בשירותי הציבוריים.
