שגרת חיים בצל הטרור, המאפיינת רבים מאזרחי ישראל, בפרט אלו המתגוררים בצפון, בדרום וביש"ע, כמו גם את תושבי הארץ בכללותה בעיתות מלחמה ומבצעים צבאיים, מעלה את שאלת החוסן הנפשי של התושבים. כיצד למרות מציאות מתמשכת של חשיפה לטרור, פיגועי ירי, מטחי טילים, והתקפות של מחבלים מתאבדים, מצליחים תושבי המקום לשמור על תפקוד יום יומי נורמטיבי, ואף לדווח על צמיחה פוסט-טראומטית?
גישת הכוחות בעבודה סוציאלית מציעה לכך תשובה באשר היא טוענת שכאשר הפרטים מאופיינים ברמות גבוהות של משאבים אישיים וקהילתיים, הם מיטיבים להתמודד עם מצבי דחק וחשיפה לטראומה.
מטרת המחקר הנוכחי אפוא היתה לבחון לאילו מבין המשתנים הללו ישנה תרומה מובהקת להסבר השונות של משתנה הצמיחה הפוסט טראומטית (PTG). המחקר נערך חודשים ספורים מתום מבצע `צוק איתן` בקיץ 2014, ודגם 764 תושבים שהיו בטווח הפגיעה של ירי הטילים. ממצאי המחקר העולים מניתוחי רגרסיה היררכית מצביעים על כך שהמשאבים האישיים (הערכה עצמית ותמיכה חברתית), המשאבים הקהילתיים (שייכות לקהילה ומעורבות קהילתית) מיטיבים להסביר אחוזים גבוהים (33%) מהסבר השונות של המשתנה צמיחה פוסט-טראומטית.
תוצאות המחקר מעלות כי ישנה חשיבות רבה לכך שעובדים סוציאליים העובדים עם אוכלוסיות המצויות במצבי דחק ביטחוני, יתמקדו בהגברת המשאבים האישיים והקהילתיים של לקוחותיהם. המלצות יישומיות לכך, כמו גם תרומתו התאורטית של המחקר יידונו בהרחבה.
