טיפול בילדים נפגעי התעללות או הזנחה המגיעים לבתי החולים מצריך שיתוף פעולה מדויק ומירבי בין רופאי ילדים ועובדות סוציאליות, הפוגשים את הילדים בשלב המיידי עם הגעתם לבתי-החולים.
בישראל, עיקר העיסוק בתחום היה עד לפני מספר שנים בידי העובדות הסוציאליות בבתי-החולים, במסגרת ה"וועדות להגנת הילד". התובנה שתהליך אפקטיבי מחייב גם את מעורבותם האינטנסיבית של רופאי בתי-החולים הולידה עבורם הכשרה אינטנסיבית בת שנה. ההכשרה כללה העמקה בשלושה גופי ידע: רפואי, משפטי ופסיכו-סוציאלי, ולוותה בהתנסות בשדה עם הדרכה צמודה של רופאים מנוסים. כל זאת במטרה להגביר את המיומנות לאיתור וטיפול בילדים בסיכון, כמו גם להעמיק את עבודתם הצוותית של הרופאים עם העובדות הסוציאליות.
בהתבסס על ראיונות עומק עם הרופאים שלקחו חלק בתוכנית ההכשרה, ועם העובדות הסוציאליות שעובדות עימם ב-14 בתי-חולים בישראל, המחקר הנוכחי ביקש לבדוק מה היו השלכותיה של ההכשרה על שיתוף הפעולה בין אנשי המקצוע משתי הפרופסיות.
ניתוח הראיונות על-פי הגישה הפנומנולוגית חשף מספר תימות. הכשרת הרופאים תרמה לידע ולתחושת הביטחון של הרופאים לעסוק בתחום ילדים בסיכון. בנוסף, ההכשרה גם העלתה את המודעות לנושא ילדים בסיכון בבתי החולים ככלל, ותרמה להכרה בחשיבות התייחסות המערכת לנושא. בנוסף, התוכנית הובילה להגברת שיתוף הפעולה בין הרופאים לעובדות הסוציאליות בטיפולם במקרים של סיכון.
עם זאת, השינוי שעברו הרופאים תרם גם לריבוי החיכוכים בין אנשי המקצוע משתי הפרופסיות. החל מויכוחים מקצועיים על דרך הטיפול בילדים בסיכון, וכלה במאבקי שליטה הכרוכים במקרים קיצוניים בנקיטת פעולות מקצועיות סותרות.
ממצאי המחקר ידונו תוך בליווי הסברים אפשריים לתהליכים שהתרחשו, ומתן המלצות אופרטיביות להעלאת תפוקותיהם האפשריות של שיתופי הפעולה המקצועיים בין הרופאים לעובדות הסוציאליות בבתי-החולים, ולהתמודדות עם הקשיים הניצבים בפניהם.
