שמי אמיר שמש, ואני דוקטורנט במחלקה לעבודה סוציאלית. עבודת המחקר שלי נכתבת בהנחיית ד"ר יאיר רונן.
האם מערכת העבודה הסוציאלית והמשפט קשובה דיה לסבלם של ילדים?
עד כמה היא נענית לסבלם של ילדים ומתגייסת לפעול למען האינטרסים שלהם?
מה שאני מבקש לטעון הוא כי הגותו היהודית של עמנואל לוינס המבוססת על "אתיקת האחר" ועל "שמיעת קולו של האחר" – הגות אשר מדגישה היבטים אנושיים וחברתיים בחיינו כחברה, כמדינה – עשויה להיות כוח מרפא למצבי חיים אלו ובמיוחד בהקשר של סבל בכלל, וסבלם של ילדים בפרט.
כשליש מהאוכלוסייה בישראל הם ילדים. על אף ההתקדמות הרבה אפשר עדיין לזהות פערים בין המענים הקיימים ותפיסות העבודה לבין היכולת להתמודד עם סבלם של ילדים. לוינס יטען כי מדינת ישראל נולדה מתוך תפיסת אחריות לאחר וכסמל לעולם במחויבות לאחר. מעיון בחוק הישראלי, אנו עדים לכך שלא קיימת מחויבות לגלית, חוקית, למניעת סבלם של ילדים. המחוקק הישראלי נמנע מלהזדקק למונח "סבל" בבואו לעצב את ההסדרים הדרושים להגנה על ילדים (רונן, 2008).
עבודת המחקר שלי מתמקדת בילדים הנתפסים כגורם חלש. ילדים הם הרי נשלטים, חסרי יכולת פוליטית, חסרי זכות הצבעה, והם חשופים ופגיעים יותר מאחרים.
נוכל למצוא דוגמאות רבות המביאים לידי ביטוי חוסר הקשבה לילדים, חוסר דאגה להשמעת קולם, הזנחתם ואי-התמסרות לצורכיהם האישיים ועל כל אלה אפשר למצוא גם עדויות להיעדר ביטוי לסבלם. מציאות זאת מצריכה שאנחנו, אנשי המקצוע– נמצא ונמציא דרכים העשויות להיות מועילות לצמצום הסבל. בהרצאתי אעלה את הסוגיה, אבחן אותה ואצביע על שורה של המלצות העשויות לסייע התמודדות מיטבית יותר עם סבלם של ילדים ונוער.
