תהליך ההודעות הוא תהליך חשוב מאוד ומשמעותי בתהליך האבל ובהתמודדות עם המוות.
האופן שבו ההודעה נמסרת למשפחה- היא פרק ראשון ונפרד מתהליך עיבוד האבל.
בהרצאה זו אני רוצה לספר על מקרים שבהם לא היתה הודעה מעולם, ולמרות היעדר האדם, היה קושי רב להתמודד, והמשפחה נשארה תקועה במקום שהיתה לפני האסון – בלי מילים ועם שתיקה גדולה מאד, אבל עם קושי רב לספר את הסיפור.
ללא חלק זה של ה"בשורה המרה" תתקשה המשפחה להתמודד עם האבל, מאחר שלא יהיה סימן שאכן "זה קרה!", "שזה סופי!".
ההודעה היא כל כך משמעותית ש"מוטבעת" בזיכרון של המשפחה, גם שנים רבות אחרי האובדן.
אתחיל את הדרך שבה אנו מבשרים את ההודעה:
מוסיפים מהתנ"ך "הודעה לדוד על מות אבשלום", אחימעץ שהוא היה קרוב מאוד לדוד, מנסה לבשר לדוד את הבשורה ולרכך אותה, אך בשל הקירבה הוא מתחמק מהעברת תוכן האירוע.
הכושי שהוא "הזר" פותח ומספר בקצרה ובאופן ברור על מותו של אבשלום ורק אז מסוגל דוד להתחיל להתאבל.
ישנה חשיבות רבה עבור המשפחה האבלה שהאדם המודיע יהיה אדם "זר" שלא יצטרכו לפגוש אותו.
שבשל הזרות שלו יוכל למסור את הבשורה בצורה קצרה וברורה.
דבר זה מאפשר למשפחה להתחיל להבין את מה שאירע ולחפש מילים למילים של המודיע.
תהליך ההכנה חשוב מאוד בתהליך האבל.
המודיע הוא מחלק את חיי המשפחה עד האירוע שבו קיבלו את הבשורה ומהאירוע שהחיים השתנו.
היכולת לעבור לחייהם החדשים מתחיל מתהליך העיבוד וחיפוש המילים לחוויה. "הוא מת" במהלך חיפוש המילים יש התחלת מסע של חיפוש המשמעות "הוא מת אבל מותו לא מת". זהו מסע בזמן של חיפוש מילים ואיסוף אינפורמציה, כדי להבין שאכן זה קרה, במצב שאין הודעה ויש תחושה של אבל קפוא, מצב הקיפאון הזה מתרחש גם בתחומי חיים אחרים של המשפחה. אין ספק שמשפחות ללא הודעה עלולות לפתח מצב של אבל מורכב ומתקשה להתחיל להתאבל.
