מחלות הנפש הקשות נמשכות, בינתיים אין פריצת דרך רפואית. מענים שיקומיים הולמים בישראל 2017 – חסרים.
בעולם בריאות הנפש מדברים בשנים האחרונות על החלמה, אך יש רבים שמצבם אינו משתפר והם חיים באיכות חיים ירודה.
יש חוק נגישות, אך הוא מיושם בעיקר לגבי הנכויות שאינן נכויות נפש, ומתקשים ל"תרגם" אותו לנכויות הנפש.
אני חברה בארגון המשפחות "עוצמה" החוזר ומדווח על שיקום חסר, מיעוט התאמות אישיות, וקשיי נגישות. יש עדויות רבות על איכות חיים לא ראויה לאנשים המתמודדים עם מחלת נפש קשה.
למדנו שמערכת גדולה המוכתבת ע"י סטנדרטים של משרדים לא מסוגלת להתאים את עצמה למיגוון האנשים ולבעיות הקשות השונות אחת מן השנייה. מתמודדי נפש המוצפים במחשבות, שומעים קולות, ובוחן המציאות לקוי -מתקשים בהתארגנות בסיסית של חיי היום יום. המערכות המטפלות אינן פנויות להתאמות אישיות ולהשקעה בנגישות שתאפשר למתמודדים להגיע לאופטימום האפשרי עבורם.
הסיפור האישי – מה למדתי מליווי בן 25 שנה, של בני שהוא פגוע קשה. אילו התאמות נחוצות ואפשריות, ומהו "מכשול לפני עיוור " שחייבים למנוע אותו.
מה למדתי מריכוז תוכנית פנאי "דרכון לקהילה" למתמודדים בירושלים – תוכנית שהצליחה עקב היכרות אישית של המתמודדים, הידברות, לא בהכרח מילולית, והנגשת השרות.
הנושא המוצע לדיון: מהם אותם אמצעי עזר, לדוגמא, "כסאות גלגלים" אנושיים, חברתיים ומערכתיים העשויים לסייע למתמודדי נפש קשים להרגיש טוב יותר אישית, לנוע ולהשתלב בחברה.
האם ניתן להסתייע בטכנולוגיות החדישות? האם תפישה הוליסטית כוללנית אפשרית? איך ייעשו התיאומים?
איך להטמיע את התפישה, שגם למתמודדים עם מחלת נפש קשה,(סכיזופרניה ודומיה), גם לחסרי מוטבציה, ולחסרי אנרגיה- מגיעים חיים איכותיים, ומה עלינו כעובדים סוציאליים לעשות לשם כך?
