סביבת העבודה בה פועל הצוות הרפואי בבית החולים הינה מורכבת הן מבחינת הדרישה למתן מענה מיטבי למספר רב של חולים בתנאים של לחץ ואי ודאות, תחת מגבלות של זמן, והן מבחינת מורכבות המצב הבריאותי של המטופלים, התמודדות עם מוות וגסיסה של חולים ועיסוק בשאלות אתיות. למגע היומיומי עם הכאב והמצוקה הנפשית, שעבודה מסוג זה טומנת בחובה, ישנן השלכות עמוקות וארוכות טווח על איש המקצוע, אשר עשויות לבוא לידי ביטוי בטראומטיזציה משנית, לצד ההזדמנות לחוות צמיחה אישית. המחקר הנוכחי נועד לבחון את הקשר בין חשיפה מתמשכת לחולי ותמותה וטראומטיזציה משנית, מחד, לבין צמיחה אישית, מאידך, תוך השוואה בין צוותים רפואיים במחלקות שונות, הנבדלות זו מזו ברמת החשיפה לחולי ותמותה. כמו כן תבחן הזיקה של תמיכה חברתית ודיפרנציאציה של העצמי לצמיחה האישית. במחקר השתתפו 149 אנשי צוות בתחומי הרפואה והסיעוד, המועסקים במספר בתי חולים ברחבי הארץ, אשר התבקשו לענות על סדרת שאלונים לדיווח עצמי. אנשי הצוות השתייכו לשלוש קבוצות : חשיפה גבוהה לחולי ותמותה, חשיפה בינונית-נמוכה לחולי ותמותה, חשיפה לחיים חדשים. ממצאי המחקר הראו כי אין הבדלים בין המשתתפים משלוש הקבוצות בטראומטיזציה המשנית. עוד התברר כי, הצמיחה האישית הייתה גבוהה יותר בקרב הנחשפים לחיים חדשים בהשוואה לנחשפים בתדירות גבוהה לחולי ותמותה. זאת ועוד, נמצא כי ככל שהתמיכה החברתית והדיפרנציאציה של העצמי גבוהות יותר, כך הצמיחה האישית גבוהה יותר. בנוסף, נמצא כי רק ברמות נמוכות של תמיכה חברתית נתפסת, יש קשר חיובי בין רמת החשיפה לחולי ותמותה לבין צמיחה אישית. ממצאים אלה מראים שכל חשיפה לחולי ותמותה יכולה לעורר טראומטיזציה משנית בלי קשר לרמת החשיפה ושהחשיפה לקושי לא צפוי במרחב שנחשב בדרך כלל לחיובי (מחלקת יולדות ויילודים), טומנת פוטנציאל לצמיחה אישית. הממצאים יכולים לסייע בתכנון התערבויות יעילות יותר עבור צוותים רפואיים במחלקות שונות של בתי חולים.
