רקע
פינוי כפוי הינו הרחקה של אוכלוסייה ממקום מגוריה למקום אחר, זמני או קבוע. מחקר זה עוסק במקרה ייחודי של קהילות (מגוש קטיף והשומרון) שנכפה עליהן לעקור ממקום מושבן ומתמקד במשאבים התורמים לתחושת השייכות שלהן לקהילות החדשות בהן נקלטו. המחקר בוחן את תרומתם של משאבים אישיים (תחושת שליטה, הערכה עצמית) וסביבתיים (קהילה אחודה/מפוצלת, ותמיכה חברתית ומשפחתית) לתחושת השייכות לקהילה לאחר הפינוי.
השיטה
המחקר התמקד בשני סוגי אוכלוסיות: תושבים מ"קהילות אחודות" שנותרו לגור באותו מבנה דומה לקהילת האם לפני הפינוי הכפוי, ותושבים מ"קהילות מפוצלות" שפוזרו והופרדו מקהילת האם שלהם. במחקר השתתפו 140 תושבים. המשתתפים מילאו שאלונים לדיווח עצמי.
ממצאים
בניתוח הקשר בין סוג הקהילה והמשאבים השונים לבין תחושת השייכות לקהילה השתמשנו בשני כלים: רגרסיה בצעדים ומודל תיווך. בין הממצאים: בקהילה האחודה, התמיכה החברתית והמשפחתית נמצאה גבוהה יותר מאשר בקהילות המפוצלות. בקהילה המפוצלת ערכים נמוכים יותר של תחושת השייכות מאשר בקהילה האחודה. באשר לתרומתם של המשאבים האישיים והסביבתיים לתחושת השייכות נמצאה תרומה חיובית של תחושת השליטה והתמיכה. נמצא קשר חיובי עקיף בין השתייכות לסוג הקהילה לתחושת השייכות דרך התמיכה החברתית.
מסקנות והמלצות
למחקר זה חשיבות - הן תיאורטית והן יישומית. תיאורטית- בכל הקשור לידע בנושא תהליכים של פינוי כפוי וניוד אוכלוסיות ממקום קבע למקום ארעי, והשלכותיהם השונות על התושבים המפונים, וכן בהרחבת ההתייחסות למושג השייכות לקהילה בהקשר לקהילות בעלות מאפיינים כה ייחודיים. ממחקר זה עולה התובנה בנוגע לחשיבותם של משאבים שונים ותרומתם לתחושת השייכות. ברמה המעשית, מחקר זה עשוי להביא תרומה מעשית בעתיד, לקובעי מדיניות ופרקטיקנים ובהם עובדים סוציאליים, להערכות מושכלת, בבניית מערך טיפול וסיוע, לאוכלוסיות אלה.
