רקע: הכרה בזכותם של אנשים עם מוגבלות שכלית- התפתחותית להביא ילדים לעולם החלה להתבסס רק בתחילת שנות ה-90 והגיעה לשיאה בשנת 2006 עם אמנת האו"ם לזכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות, עליה חתומה מדינת ישראל. סעיף 23 באמנה מתמקד בביעור אפליה בתחומי נישואין, משפחה, מערכות יחסים והורות; לאנשים עם מוגבלויות יש זכות להינשא ולהקים משפחה ככל אדם אחר ועל המדינה לספק לאנשים עם מוגבלויות שירותים נגישים ומותאמים שיסייעו להם לממש זכויות אלה. על אף ההכרה הרשמית בזכות להביא ילדים לעולם ולקבל את התמיכות הנדרשות על מנת לגדל אותם, קיימים פערים משמעותיים בין ההכרה בזכויות לבין מימושם בפועל. משפחות בהן ההורה הוא אדם עם מוגבלות שכלית- התפתחותית מעוררות עניין רב בקרב גורמים במערכת הרווחה והשירותים החברתיים. משפחות אלה מציבות אתגרים ודילמות בפני נותני השירותים, אשר נדרשים לאזן בין זכותם של אנשים עם מוגבלות להיות הורים לבין אחריותם כלפי הילדים.
מטרה ושיטה: מטרת המחקר הייתה לבחון תפיסותיהם של עובדים סוציאליים במחלקות לשירותים חברתיים ביחס להורות של אנשים עם מוגבלות שכלית- התפתחותית. ראיונות חצי מובנים נערכו עם 20 עובדים סוציאליים העובדים במחלקות לשירותים חברתיים ברחבי הארץ.
ממצאים: משתתפי המחקר מכירים בצורך של אנשים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית להביא ילדים ולתפקד כהורים ומאמינים שתפקידם לתמוך בהם במימוש זכות זו. עם זאת, הם הציגו עמדות מגוונות, חיוביות ושליליות, ביחס ליכולות ההוריות של אנשים עם מוגבלות שכלית- התפתחותית. כך גם עמדותיהם לגבי הזכות להורות נעו בין עמדה חיובית ברורה לבין עמדה אמביוולנטית.
מסקנות: לעובדים סוציאליים במחלקות לשירותים חברתיים תפקיד משמעותי במתן התמיכות לאנשים עם מוגבלות בקהילה. יש צורך להמשיך לפעול לפיתוח מערך התמיכות בקהילה למימוש הזכות להורות.
