רציונל/רקע: היריון בסיכון גבוה מלווה בחוסר וודאות וחוסר השליטה החושפים נשים ללחץ. בהתאמה, צפוי שההסתגלות הנפשית של נשים אלו תהיה פחותה לעומת נשים בהריונות בסיכון נמוך. לפי מודל הויסות העצמי של קארבר ושייר, צפוי כי נשים המאופיינות באופטימיות רבה יותר תתמודדנה טוב יותר עם היריון בסיכון, בין היתר עקב תפיסה חיובית יותר של המצב.
מטרות:
(א) להשוות בין נשים בהיריון בסיכון נמוך ובסיכון גבוה ברמת ההסתגלות הנפשית
(ב) לבחון האם אופטימיות תכונתית קשורה עם התקשרות והסתגלות טובה יותר לסיכון וקשר זה מתווך על-ידי אופטימיות מצבית.
שיטות: נשים בהריון גויסו במרכזים רפואיים ובמפגשים לאוכלוסייה זו (בסיכון גבוה n=228, בסיכון נמוך n=160). כל המשתתפות מילאו שאלון הסתגלות נפשית (מצוקה ורווחה); נשים בהיריון בסיכון גבוה דירגו גם אופטימיות, התקשרות לעובר, תפיסת חוסר וודאות לגבי ההיריון ותפיסת שליטה על מצב ההיריון (שליטה עצמית ושליטה על-ידי הטיפול).
ממצאים: ההסתגלות הנפשית הייתה נמוכה יותר בקרב נשים בהריון בסיכון גבוה. אופטימיות תכונתית, פחות חוסר ודאות נתפס ותפיסות שליטה נמצאו קשורים להסתגלות נפשית טובה יותר להיריון בסיכון. ניתוח רב משתני הראה כי אי-ודאות נתפסת תיווכה את הקשר שבין אופטימיות תכונתית לבין מצוקה ורווחה, גם לאחר בקרה על תפיסות שליטה והיות האישה אם לילדים. נשים עם תפיסות שליטה נמוכות יותר דיווחו על התקשרות נמוכה יותר לעובר.
מסקנות והמלצות יישומיות: כמשוער, נמצא קושי נפשי רב יותר בהיריון בסיכון גבוה, במיוחד בקרב נשים פחות אופטימיות מטיבן, החשות חוסר וודאות רב יותר לגבי מצבן. במידה שניתן, חשוב להפיג את תחושת חוסר הוודאות ולקדם אמון בטיפול. נשים בהיריון בסיכון עשויות להזדקק לתמיכה נפשית רבה יותר ולהגברת תחושת השליטה, שתסייע להתקדמות תהליך ההתקשרות הטבעי.
