המחקר מוצא כי עבודה סוציאלית בחברה הערבית בתקופה הנידונה סבלה מקיפוח, ברמת התשומות, בשלושה מישורים: שוויון מהותי מלא (היעדר תקציבים ותשתיות), הכרה מהותית (היעדרו של הנרטיב הערבי, על ביטוייו, ברוב תכניות הטיפול), שותפות מלאה (השתתפות זעירה של נציגות ערבית, אם בכלל, בקבלת ההחלטות ובקביעת המדיניות).
המחקר מלמד כי השלטון בישראל, על ביטוייו, הפעיל בתחום העבודה סוציאלית שלושה מנגנונים בתקופות שונות: בין השנים 1948- 1952 הופעל מנגנון "אי הכרה" שתכליתו להתעלם מהתביעות של הפליטים הערבים בתוך גבולות המדינה אחרי הנכבה ולהפקיד אותם לידי ארגונים בין-לאומיים. בתקופה שבין 1953- 1957 נעשה שימוש במנגנון "הכרה בגרוש" אשר הפך את תביעות נציגי המיעוט הערבי לכדי מטרד אשר ניתן בכל זאת לחיות אתו ולהסתגל אליו. בשנים שבין 1958- 1968 נשען הממסד הסוציאלי על מנגנון "פוליטיקה של זלזול" אשר מכיר בבעיות של הערבים אזרחי המדינה אך הופך את המענים להתנהלות איטית ותוספתית של צעדים חלקיים וספוראדיים שמשמרם את אי השוויון המלא, אי ההכרה המהותית ואי השותפות המלאה.
שלושת המנגנונים היו חלק מהמדיניות הדואלית אשר התבטאה בהקמתן של שתי מערכות מקבילות של שירותי רווחה (בתוכן מקצוע העבודה סוציאלית קרם עור וגידים). לצורך הצדקת אבחנה זו בין ערבים ליהודים גויס שיח "ההזרה". השלטונות בישראל בתחום השירותים הסוציאליים האישיים (לבו הפועם של מקצוע העבודה סוציאלית) העדיף את מדיניות "ההכרה בשוני" שהתבטא, בעיקר באישור הקמת מועדונים לנשים ערביות, על פני מדיניות "השוויון" בדמות בניית מערך שירותים סוציאליים זהה לזה הפועל בחברה היהודית מבחינת היקף ואיכות.
מקצוע העבודה סוציאלית בחברה הערבית בישראל, בתקופה הנחקרת, הוא תוצר של מדיניות השלטונות בישראל. לעובדים הסוציאליים הערבים ניתן מנדט להיות נציגי הממסד וזרועו לשליטה ופיקוח חברתי במינימום משאבים. בהיעדר חשיפתם לפרדיגמות אלטרנטיביות, הם סבלו מהשבי בעולמות התוכן המגויסים אודות המקומיים "האחרים" כפי שנרחיב בההרצאה
