בישראל מתאבדים מדי שנה כ-500 איש. התאבדות חושפת את בני המשפחה לשורת תופעות והשלכות, ולשאלה הפתוחה שלעולם לא תקבל מענה, מדוע עשו זאת.
החל משנת 2015 מעניק משרד הרווחה טיפול למשפחות המתמודדות עם אובדן על רקע התאבדות של בן משפחה באמצעות התחנות לטיפול במשפחה.
משפחות המתמודדות עם התאבדות אבי המשפחה, מביאות לחדר הטיפולים קולות ייחודיים. בטיפול באובדן טראומטי, יש מקום לאפשר לבני המשפחה להשמיע את הקולות השונים, לתת להם הכרה, לבחון את מקורם, השפעתם, יכולתם "לדור בכפיפה אחת" ולתת נחמה, מענה ומרפא למשפחה כמערכת.
בעבודה עם משפחות אלו נכנסים לחדר הטיפולים קולות וצרכים שונים המיוצגים על ידי בני המשפחה. במשפחות בהן קונפליקט מורכב איפיין את הזוגיות טרם ההתאבדות, קולה של האלמנה עשוי להיות שונה מקולם של הילדים. בעוד זו עשויה לחתור לשחרור מ"נוכחות" המת בחיים העכשוויים מתוך חוויה של הקלה, חותרים הילדים לשימור מקומו הייחודי של אביהם בבית תוך שמעלים רגשות ייחודיים כלפי אימם.
אילו קולות, תפקידים וייצוגים מוחזקים אצל הילדים ואילו אצל האם האלמנה? האם הקולות הללו הינם קולות מנוגדים ומצמצמים המייצרים קונפליקט, או קולות היכולים לקדם את יכולתם של בני המשפחה לסייע האחד לשני ולנוע לעבר הבנה הדדית, קבלה וצמיחה? מה בתוך העבודה הטיפולית יעזור למשפחה למצוא לעצמה הגדרה מחודשת?
מתוך ההתנסות הטיפולית ובאמצעות דוגמאות מחדר הטיפולים, נציג בהרצאה דילמות העולות בטיפול עם משפחות שחוו אובדן של אבי המשפחה, ונציע מודל עבודה ייחודי המאפשר שילוב של הקולות השונים ומתן מקום לצורכי ה"שיחרור והשימור", ל"ביחד וללחוד".
