"מי שיש לו `למה` שלמענו יחיה, הוא יוכל לשאת כמעט כל `איך`." - פרידריך ניטשה
מותו של בן הינו אירוע קשה וטראומטי ביותר עבור הורים. ילדים מבטאים בתוכם את תמצית הקיום של הוריהם ומהווים מעין שלוחות "העצמי" שלהם. אובדנם מותיר את ההורה עם חסר, הפוגם באנרגיית החיים שלו וביכולתו לצקת משמעות לחייו. הדבר קשה עוד יותר להורה החווה אובדן כפול של שני ילדים ומצטרף לאובדנים נוספים בעברו.
תהליך מרכזי בעבודת האבל היא הבניה מחודשת של משמעות. ההורה השכול מפנים בהדרגה את מות הבן, מחליף את החיפוש אחר הבן בחיפוש אחר פשר מותו והטעם להמשך חייו (Neimeyer,1998).
שרה בת 60+, נשואה ואם לילד בוגר, חולה כיום במחלת סרטן, אותה מחלה ממנה נפטרה בתה. חוותה אובדנים רבים בחייה – היא התייתמה מאימה בגיל 19, שכלה את בנה בפעילות מבצעית, איבדה את בתה ממחלת סרטן ואביה נפטר.
הטיפול הפסיכותרפויטי בשרה נעשה במסגרת אגף משפחות שכולות. אגף משפחות, הנצחה ומורשת במשרד הבטחון מופקד על ליווי וטיפול בהורים שכולים המוכרים מתוקף חוק. העובד הסוציאלי עוסק הן בניהול הטיפול (Case Management) במשפחה השכולה והן בטיפול פסיכותרפויטי ישיר ומעמיק.
במסגרת הרצאתי אתאר את התהליך הטיפולי אותו עברה שרה. הטיפול התחיל ביחסיה המורכבים עם העולם וקרוביה והמשיך במציאת משמעות לחייה. במקביל לטיפול הפרטני היא השתתפה גם בקבוצת ביבליותרפיה (אהבתה לכתיבה).התהליך שעברה אפשר לה למצוא את הכוחות, החוסן הנפשי והיצירתיות שבה, שסייעו לה למצוא משמעות. היא רקמה באופן אקטיבי את סיפור חייה המורכב בכתיבת ספר, שזרה בתוכו את האובדנים במשפחתה אשר קיבלו פשר חדש ובדרך זו הנכיחה, תיעדה והנציחה גם את ילדיה המתים האהובים.
