ע. גדל עם אמו הביולוגית עד גיל 1.8 בתנאים קשים ובמקומות משתנים וסבל מהזנחה. אמו הביולוגית חולת נפש המעוררת אמפטיה אך מוזנחת ועזובה. לאחר שהוצא למשפחה אומנת עם אופק לאימוץ, הקשר בין ע. לאמו נמשך בביקורים אחת לשבוע במרכז קשר.
ע. הוכרז כבר אימוץ בהיותו בן 5 בהסכמת האם שהבינה כי איננה יכולה לגדלו, האם התנתה את הסכמתה בתנאי שיישמר קשר בינה לבין בנה. הוחלט כי שמירת הקשר ביניהם היא לטובת הילד, מאחר והכיר אותה וגילה דאגה לגבי מצבה הירוד. כמו כן, משום שמדובר בילד עם מראה שונה ממשפחתו המאמצת, ולכן הקשר עם אמו הביולוגית יאפשר לו קבוצת התייחסות. המשפחה המאמצת גלתה קושי לאימוץ עם קשר, הביעה חשש מנוכחות האם בחייהם ואף חוו זאת כסוג של "פולשנות" לחייהם. היה חשש מצידם שמא יצטרכו בעתיד "לאמץ" גם אותה.
ההתערבות הטיפולית התמקדה ב-3 צלעות המשולש של האימוץ. תחילה התקיימו מפגשים נפרדים עם האם, המשפחה המאמצת והקטין, אשר היוו תשתית למפגשים משותפים. במהלך השנים הבאות נעשתה הכנה של כל צלעות משולש האימוץ לפני כל מפגש.
