מתחילת שנות התשעים נחקקו בישראל חוקי רווחה חדשים המחייבים את מעורבותם של עובדי המחלקות ברשויות המקומיות בתחומים שלא עסקו בהם בעבר. חקיקה זו הובילה לעלייה ניכרת במספר מקבלי השירות במחלקות לשירותים חברתיים . אולם, חקיקה זו לא לוותה בתגבור כוח האדם, ועל כן הגדילה במידה ניכרת את העומס המוטל על עובדות המחלקות. כמענה לאילוצי אדמיניסטרציה, תקציב ואילוצים מקצועיים,החלו המחלקות לנקוט ב"הפרטה משנית". מדובר למעשה ברכישת תכניות עבודה באמצעות עמותות, ארגונים וחברות עסקיות. המחקר הינו איכותני ופנומנולוגי בהשתתפותן של עשר עובדות סוציאליות בעלות ותק של שלוש שנים ומעלה אשר נעשה במסגרת מפגשים אישיים. העובדות התבקשו לצייר את חווית עבודתן, בהמשך התקיים ראיון אישי חצי מובנה בו נשאלו על התוכניות השונות והסתגלותן המקצועית אליהן לאורך השנים . במפגשים עלו סוגיות הנוגעות להתפתחות מקצועית, למידה וחניכה, תחושת מסוגלות ושליטה, עומס והספק. השימוש באמנות בנוסף להסברים הוורבאליים אפשר הרחקה והסמלה של תכנים שעלולים להיות חתרניים למערכות בהן עובדות ובכך אפשרו להביע התנגדות וקשיים באופן בטוח.
