ברצוני להציג תיאור טיפול באישה צעירה ילידת אתיופיה, במסגרת אשפוזית במרכז לברה"נ. הדס התאשפזה מרצונה ומרגע הגעתה אלינו, נחווה האשפוז בעיניה כחוויה טראומטית. מרגע הגעתה ועד שחרורה, שלושה חודשים לאחר מכן, היתה במאבק בלתי פוסק על עצמה ועל בריאותה הנפשית. ביום בו נפרדה מאיתנו, הסבירה שלא השכלנו לתת לה את הכלים הדרושים לה להתמודדות עם מצבה, אך המשיכה לקיים עימי קשר טלפוני יומיומי לאחר שחרורה.
הדס בת 28, רווקה ואם לילד, נולדה באתיופיה ועלתה ארצה ב"מבצע שלמה". חייה רצופי טראומות: העליה ארצה, מות אימה, מעבר לפנימיה, פגיעות מיניות, טביעת אח, יחסים זוגיים אלימים, דכאון לאחר לידה, הוצאת בנה ממשמורתה, אבדן תפקידה כאם. התאשפזה לראשונה בגיל עשרים ובהמשך היו אשפוזים רבים, במהלכם אובחנה כסובלת מתהליך סכיזופרני. היא מתנגדת לאבחנה, מאמינה שסובלת מפוסט טראומה. בעת אשפוזה אצלנו עברה אבחון פסיכודיאגנוסטי, ממנו עלה שאין סימן לסכיזופרניה ומדד הטראומה נמצא גבוה.
הטיפול בה הפגיש את הצוות ואותי עם קשיים ודילמות רבות. היא התקשתה לגעת בטראומות, הקושי קבל ביטוי בתופעות סומטיות. התקשתה לתת אמון, והפכה תוקפנית כלפי דמויות מייטיבות. בשל צורך בהחזקה אינטנסיבית הורחב הצוות המטפל, מה שגרם לפיצולים בתוך הצוות. עלתה שאלה לגבי טיפול במטופלת הסובלת מפוסט טראומה במסגרת אשפוזית עם חולים כרוניים ממושכים.
עלתה דילמה משמעותית לגבי טיפול בטראומה מינית, הגמשת גבולות הטיפול וכיצד יש להחזיקה בתוכנו. המסקנה אליה הגענו היא, שטיפול בנפגעי טראומה מינית דומה למסע של שתי נפשות בגיא צלמוות, בו לא נוכל להשאיר את המטופלת לבדה ועלינו להיכנס איתה לתוכו על מנת לפגוש את אזורי הנפש שהודרו ונותקו בנפשה ובנפשנו.
