רקע- המאמצים למניעת התעללות והזנחה של ילדים על ידי אימהותיהן , תובעים את הרחבת הידע אודות עולמן הרגשי של האימהות. בושה ואשמה הינן חלק ממיגון הרגשות שהאימהות הללו כמו כל האימהות, חוות. שני הרגשות הללו הינן חיוניים להתפתחות המוסרית של בני האדם ויש להם השלכות חיוביות ושליליות הן על התנהגות והן על ההרגשות. ההצגה המוצעת לכנס תתמקד בהשלכות של הנטייה האישיותית לחוש אשמה ושל הנטייה האישיותית לחוש בושה בקרב אימהות לילדים שאובחנו כילדים מוכים ומוזנחים (להלן ילדים בסיכון).
מטרה- בחינת היכולת של הנטייה לחוש אשמה והנטייה לחוש בושה לנבא את האמפטיה, התוקפנות, המסוגלות ההורית ואיכות החיים של אימהות לילדים בסיכון.
שיטה- 117 אימהות שאובחנו ע`י עובדות סוציאליות במחלקות לשירותים חברתיים כילדים בסיכון מילאו שאלונים לדיווח עצמי.
תוצאות- ככל שהנטיות האישיותית של האימהות לחוש אשמה ובושה גדולות יותר כך המצוקה האמפתית, התוקפנות הכללית, המילולית, הרגשית והקוגניטיבית גבוהה יותר ואילו שביעות רצונן מהתפקיד ההורי ואיכות חייהן נמוכה יותר.
כמו כן, נמצא שהנטייה לחוש אשמה מתווכת את הקשר בין הנטייה לחוש בושה לבין איכות החיים הפסיכולוגית, המצוקה האמפטית ושביעות הרצון של האימהות מתפקידן ההורי.
מסכנות- ממצאי המחקר מדגישים את החשיבות שיש במודעות להשלכות שעלולות להיות לבושה ולאשמה על ההרגשות והתנהגויות של אימהות לילדים בסיכון. הממצאים גם מדגישים את הצורך בפיתוח התערבויות טיפוליות כדי לסייע לאימהות הללו לעבד רגשות אלו של בושה ואשמה במטרה לשפר את איכות חייהן ואת מסוגלותן ההורית ולהפחית את הסיכון של ילדיהן.
