זוגיות שנייה בזקנה לאחר אלמנות היא תופעה בראשית דרכה, המתפתחת עם העלייה בתוחלת החיים ויוצרת משפחות חורגות מורכבות הנוצרות בזקנה. הספרות האמפירית אודות התופעה עודנה דלה. התופעה נבחנה מהפרספקטיבה של הפרט והדיאדה, ומפרספקטיבה בין-דורית, אך טרם נבחנו השפעותיה על דור הילדים הבוגרים באופן ספציפי. עבור ילדיהם הבוגרים של הזוג, אבדן הורה שקדם לתחילת הזוגיות, הוא אירוע משמעותי שמשפיע על אספקטים אישיים ומשפחתיים בחייהם, גם שנים לאחר האבדן הממשי.
מטרת המחקר היא לבחון את הקשר בין שני האירועים בחיי הילדים: אבדן ההורה וזוגיות שנייה בזקנה להורה השני, מהפרספקטיבה של הילדים הבוגרים, תוך שימוש היוריסטי בפנומנולוגיה אקסיסטנציאלית. ראיונות איכותניים מובנים למחצה נעשו עם 27 ילדים בגילאי 37-60, שנבחרו באמצעות דגימת קריטריון, מתוך נתוני מחקר גדול יותר העוסק במשמעותה של זוגיות שנייה בזקנה מפרספקטיבה בין-דורית. קריטריון המדגם היה היות המשתתף ילדו הבוגר של אלמן/נה שהחל/ה זוגיות שנייה בגיל הפרישה הרשמי או לאחר מכן. הראיונות תומללו מילה במילה ונותחו בהתבסס על עקרונות הגישה הפנומנולוגית פרשנית.
הממצאים מציגים שתי תמות: 1. קונפליקט נאמנויות: א. גלוי / סמוי, ב. מחשבות ורגשות היפותטיים של ההורה המת בהקשר לבן/ת הזוג החדש/ה של ההורה החי. 2. השוואה בין ההורה המת ובין בן/ת הזוג החדש/ה של ההורה החי. הממצאים נידונו דרך התפיסה של דמות ורקע בפרספקטיבה הפנומנולוגית אקזיסטנציאלית ביחס לקשר שבין שני אירועי החיים; זוגיות שנייה בזקנה לאחר אובדן הורה.
מסקנות והמלצות יישומיות: זוגיות שנייה בזקנה הנוצרת לאחר אבדן הורה מקבלת משמעויות נוספות הקשורות לאבדן. הבנת יחסי הגומלין בין שני האירועים, בעלת השלכות רחבות היקף מבחינה תיאורטית ומעשית בתחומים העוסקים במבנים של משפחה מודרנית, יחסים בין-דוריים במשפחה ואובדן ועיבוד אבל.
