"נפגשים בסלון" הינה פעילות ייחודית שיזמתי (המתבססת על פרויקט "זיכרון בסלון") המאחדת בין שני היבטים של השכול: הפרטי והלאומי ואשר מתרחשת בסלון ביתן של המשפחות השכולות המארחות תלמידי תיכון.
המפגש בסלון הבית הינו מפגש אינטימי, אנושי, אותנטי ומרגש המאפשר לתלמידים שטרם נולדו עת התרחש האסון או שהיו ילדים רכים – לגעת, להכיר ולהיחשף לחייו של הנופל.
בעבודה הטיפולית עם המשפחות השכולות העוסקת בעיבוד הרגשי של האבל וברבדים נוספים של ההתמודדות עם האובדן, אני עדה לתרומה העמוקה של תהליכי ההנצחה לצמיחה האישית, לבריאות הפיסית והנפשית שחוות משפחות, בפרט כאשר הן כוללות את ההנצחה הלאומית. הערך המוסף נובע מעצם האקטיביזם שלהם ומהמפגש עם השכול הקולקטיבי.
חלק מהתפקיד ומהשליחות של העו"ס באגף משפחות, הנצחה ומורשת הינו לעמוד לרשות המשפחה השכולה ובהתאם לרצונה ללוות אותה בחיפושיה אחר אפיקי הנצחה בעלי משמעות רגשית עבורה. בנוסף, התפקיד כולל שליחות חברתית לשימור המורשת והפצת סיפורי נופלים.
הסטינג ועמיתיה (2007) ממחישים את הערך התרפויטי העמוק הטמון ביכולתם של הורים שכולים להתחבר למשמעות הקולקטיבית, באמצעות פעילויות הנצחה הממסגרות את האובדן כבעל משמעות וככזה הזוכה להוקרה והכרה.
כאמור, במסגרת "נפגשים בסלון" מארחת משפחה שכולה בסלון ביתה תלמידי תיכון בימים הסמוכים ליום הזיכרון. במפגש זה מתקיים רב-שיח במהלכו כל אחד מבני המשפחה מספר על אישיותו של הנופל, גווניו השונים, החסר שנוצר עם אובדנו ואת סיפור נפילתו. התלמידים, בדרכם ובקצב המותאם להם מבטאים סקרנות ורצון להכיר את הנופל ומורשתו.
בהרצאתי אתאר ואחיה את התהליך המרתק והייחודי שהתרחש בביתן של משפחות שכולות שבטיפולי.
לסיום, כאשר השכול הפרטי ניכר בתודעה הלאומית, הוא מקבל תוקף, הוקרה והכרה אשר הם בעלי ערך תרפויטי מהמעלה הראשונה.
