רקע:
תחום הטיפול בנשאי ה-HIV ובחולי ה-AIDS עבר מהפכה של ממש מאז גילוי הנגיף בתחילת שנות ה-1980 ועד היום. אף שעדיין יותר מ-36 מיליון איש חיים בעולם עם הנגיף, הודות לטיפול התרופתי היעיל והפשוט המחלה הפכה מקטלנית וחשוכת מרפא למצב כרוני עם איכות ואורך חיים טובים לנשאים. למרות ההתקדמות הרפואית, ההתייחסות החברתית אל הנשאים נותרה כפי שהייתה – נושאת סטיגמות קשות, והנשאים ממשיכים לסבול מנידוי חברתי-משפחתי, מהפליה והדרה בתחומים רבים.
מטרות:
מטרתנו היא להציג סוגיות משפטיות ואתיות ולבחון שיטות התערבותיות וטיפוליות בקרב זוגות מעורבי סטאטוס ב-HIV (כאשר רק אחד מבני הזוג הינו נשא הנגיף והשני/שניה לא).
ממצאים:
אף שישנה הסכמה רחבה בעולם על החובה המוסרית שמוטלת על נשא HIV ליידע את הפרטנרים, קיים שוני רב בהגדרת החובה המשפטית בין מדינות עולם שונות. גם בישראל ישנה עמימות בנוגע לסוגיה זאת.
הפער בין ההתקדמות הרפואית לבין עמימות בתחום המשפטי יוצר קשיים ודילמות אתיות מגוונות בעבודה של עו"ס במרכז HIV על בסיס יומי. חובת הגילוי לבני הזוג הקבועים מהווה אחד הנושאים המרכזיים היוצרים דילמות. כאן מתנגשת חובת השמירה על הסודיות הרפואית של המטופל עם רצון לשמור על הצד השנה מפני הדבקה. כך לדוגמה הלחץ על המטופל לגלות מיד את הסטאטוס שלו/שלה לבת/בן זוגו עלול להביא לאיבוד הקשר הטיפולי ובאופן פרדוקסלי להגברת הסיכון להדבקה. נדגיש זאת באמצעות מקרה מייצג ודרך ההתערבות הטיפולית.
סיכום והמלצות:
בעבודה עם נשאי HIV נשארים פערים משפטיים שמביאים לדילמות והתלבטויות במהלך הטיפול בנשאים ובבני זוגם, ומהוות אתגר יומיומי בעבודה הטיפולית של עו"ס. המשך המאבק בסטיגמה החברתית סביב המחלה והקטנת הפער בין התחום המשפטי להתקדמות בטיפול הרפואי אמורים להביא לשיפור בנושא.
