רציונל:
תקווה מאגדת בתוכה את היכולת להאמין בהשגת מטרות עתידיות ולפעול למרות הקושי והמצוקה בהם נתקל האדם. עם זאת, משמעות התקווה בהקשר של אובדן ואבל כמעט ולא נחקרה. יתרה מזו, העיסוק הנפוץ במקצועות העזרה באובדן ואבל בכלל ובאובדן שאינו בזמנו בפרט, מתמקד לרוב בקשיים ובמצבי פתולוגיה.
מטרות:
מטרת המחקר היא להבין את משמעות התקווה ו/או העדרה בהקשר של אבל על אובדן הורה בגיל ההתבגרות ולבחון את היווצרותה של התקווה אם וכאשר היא מתרחשת בתהליך האבל הנדון. פנומנולוגיה אקזיסטנציאלית מהווה את המסגרת הרעיונית, שלה נקודות השקה עם חקר התקווה ותחום האובדן והאבל בהקשר לחיים ומוות, משמעות וזמן.
שיטת המחקר:
18 נשים וגברים בגילאי 38-65 שאיבדו הורה (תשעה מהם איבדו אם ותשעה איבדו אב) בגילאי 8-16 ויכלו להעיד על התהליך שעברו בעקבות האובדן מפרספקטיבה של לפחות עשרים שנה, רואיינו על בסיס מדריך ראיון מובנה למחצה. ניתוח הנתונים נעשה על פי שיטת הניתוח הפנומנולוגי הפרשני (Interpretative Phenomenological Analysis -IPA) הבודקת כיצד האדם מעניק משמעות בהקשר הרלבנטי לתופעה הנחקרת.
ממצאים:
מממצאי המחקר מזהים גורמים התומכים בהיווצרות התקווה בתוך תהליך האבל לאחר אובדן הורה בגיל ההתבגרות. גורמים אלו כוללים תמיכה נפשית, מעורבות בעשייה משמעותית שיש בה נתינה (למשל, עיסוק בחינוך ובטיפול) , אמונה, רוחניות ועזרה עצמית (כולל מדיטציה והשתתפות בסדנאות רוחניות), צימאון לחיים וכוח רצון ויצירה אמנותית. כמו כן מובאת התייחסות המדגימה כיצד הקושי שבאובדן פועל כגורם המצמיח תקווה.
מסקנות והמלצות יישומיות:
הדיון מתמקד בחדשנות שממצאי מחקר זה מעלים ובהשלכות לתיאוריה ופרקטיקה בעבודה סוציאלית להתמודדות עם אובדן של אדם קרוב שמת, באמצעות הגורמים המסייעים לתקווה להיווצר ולתרום לצמיחה מתהליך האבל.
