התנגדות הינה מושג מורכב ומסובך שיש לו משמעויות ופרשנויות רבות. להתנגדות נתנו בספרות הגדרות מגוונות ושונות, יחד עם זאת 2 מרכיבים היו בולטים במשותף בכול ההגדרות ועליהם יש הסכמה: מדובר בעשיית פעולה כלשהיא (ורבלי, קוגניטיבי או פיזי) שיש בה תחושה של אופוזיציה, התנגדות או התרסה (Opposition). בהקשר הטיפולי, התנגדות מתורגמת לרוב כ"התנגדות ב/לטיפול", "התנגדות לקבל עזרה" או כל התנגדות של אנשים בתוך מפגש טיפולי, והיא נתפסת לרוב כמשהו שלילי המתייג אותם ככאלה שאינם משתפים פעולה ואינם מסייעים לעצמם כך שיש להקטין ולהפחית אותו בכדי שלא יפגע בטיפול.
ניתוח תוכן של הראיונות חשף מספר תמות מרכזיות וביניהם האופן בו נערות וצעירות פעלו ופועלות אל מול מצבי קושי ומצוקה ומול הורים, חברים, בני זוג ובמפגשים עם אנשי מקצוע טיפולים. 4 פרקטיקות התנגדות של נערות וצעירות עלו בממצאים: לא. לשתף פעולה ; התקפה לצורך הגנה ; לעזור לאחרות(ים) ; וסנגור עצמי.
בהרצאה זו אני מבקשת להציג את האופן בו ההתנגדות של נערות וצעירות במצבי סיכון באות לידי ביטוי במפגשים עם עובדות סוציאליות, בהתבסס על 25 ראיונות עומק שקיימתי עם צעירות שבגיל ההתבגרות נפגשו עם שירותי הרווחה והוגדרו כ"נערות בסיכון". דוגמאות מארבעת מופעי ההתנגדות שנחשפו במחקר יוצגו. באמצעות המיקוד בהתנגדות של נערות במצבי שוליות חברתיים אני מבקשת לטעון כי אלו מהווים אתר משמעותי להתפתחות, גדילה ומהווים נכסים חשובים בחייהן של הנערות בהתבגרות ובמעבר להיותן צעירות.
