התקבל דיווח בלשכת הרווחה על קשישה בת תשעים ושתיים במצב של הזנחה מאוד קשה במצבה הפיזי-בריאותי והזנחה קשה מאוד בתנאי תברואה והיגיינה בדירה בה היא חיה, עד למצב של סיכון מיידי לבריאותה וחייה. הקשישה סירבה בתוקף לכל שינוי שהוא, ורק הביעה את רצונה העז להישאר בבית. בנה היחיד, שמתגורר עימה, המאובחן על הספקטרום האוטיסטי, לא היה מסוגל לטפל בה או לארגן טיפול מתאים.
המקרה העלה דילמות אתיות ומקצועיות קשות בנוגע לתכנית ההתערבות הנדרשת. מחד המטרה של ההגנה המיידית הנדרשת לקשישה ומאידך המטרה של כיבוד רצונה- להישאר בביתה. האם בתנאים הקשים בבית ניתן לממש את שתי המטרות יחד? גורמים טיפוליים לא הסכימו לתת שירות בתנאים הנוכחיים.
לאחר קבלת החלטה על כיבוד רצונה של הקשישה, לאפשר להמשיך את חייה בביתה, תוך לקיחת סיכון מחושב שמצבה עלול להידרדר בכל עת, החלה התערבות, אשר כללה:
הנעה וליווי של תהליך הניקיון בדירה.
מעקב אחר שינויים במצבה הבריאותי של הקשישה ומציאת מענים מתאימים למניעת סיכון.
מיצוי זכויות וארגון טיפול סיעודי מתאים.
התאמת הבית ואבזורו לצרכי הקשישה.
ההתערבות התנהלה בשיטה של ניהול טיפול (case management) ברמה מאוד גבוהה. תיאום בין אנשי מקצוע שונים אשר נדרשו להיכנס לבית. תיווך בין אנשי המקצוע השונים לבין בני המשפחה, כל זאת תוך כדי טיפול בהתנגדויות.
כיום הקשישה מטופלת בביתה, שהותאם לצרכיה. למרות תהליך ההתערבות הקשה, היא מביעה שביעות רצון מהמצב כיום ומוקירה תודה על איכות חיים שהוחזרה לה.
המסקנות והגורמים שהביאו להצלחה הינם:
יצירת קשר של אמון עם הקשישה ובנה
יצירת ברית טיפולית סביב מטרה משותפת, אמונה שלי במטרה, החזקת התקווה.
יצירתיות בתהליך ההתערבות
ותחושת המוטיבציה והסיפוק בעבודה מתוך סיפור ההצלחה.
