רציונל ומטרה
המחקר בחן הבדלים באימוץ דפוסים ליישוב עימותים בזוגיות בין גברים לבין נשותיהם בתקופת הבגרות המאוחרת. באמצעות מודל התלות ההדדית בין המשתתף לבן זוגו (Actor-Partner Interdependence Model), נבחן הקשר בין דפוסי יישוב העימותים בקרב כל אחד מבני הזוג לבין תפיסותיו בנוגע לממדים החיוביים ולממדים השליליים ביחסי הזוגיות. נוסף על כך, נבחן הקשר בין דפוסי יישוב העימותים שכל אחד מבני הזוג מאמץ, לבין הערכת חיי הנישואין על-ידי בן זוגו. אפיון הממדים החיוביים ביחסי הזוגיות במחקר זה התבסס על המשתנים איכות חיי הנישואין ואמון בבן הזוג, ואפיון הממדים השליליים התבסס על המשתנים שחיקה נפשית בזוגיות ומחשבות על פרידה מבן הזוג.
שיטה וממצאים
המחקר התבסס על מדגם שכלל 76 זוגות נשואים (N = 152). הממצאים מראים כי בהשוואה לנשים גברים משתמשים יותר בדפוסי ההימנעות, הוויתור והפשרה, אך לא נמצאו הבדלים בין בני הזוג בשימוש בדפוסי האינטגרציה והמאבק. עוד נמצא כי דפוס האינטגרציה הוא דפוס יישוב העימותים השכיח ביותר בקרב גברים ונשים, ואילו דפוסי המאבק וההימנעות הם הדפוסים אשר שכיחותם היא הנמוכה ביותר. בקרב נשים נמצא כי ככל שבני זוגן נוטים יותר לאמץ את דפוס הוויתור, רמת האמון שלהן בבני הזוג גבוהה יותר, וככל שהם מאמצים את דפוס האינטגרציה, הן מעריכות את איכות חיי הנישואין כגבוהה יותר. בקרב גברים נמצא כי ככל שנשותיהם משתמשות פחות בדפוס המאבק, הם נוטים פחות לחשוב על פרידה מהן.
מסקנות והמלצות
גברים בתקופת הבגרות המאוחרת נוטים להשתמש בדפוסים רכים יותר לפתרון עימותים בזוגיות בהשוואה לנשותיהם. על מטפלים משפחתיים להביא בחשבון תובנה זו בעת מתן ייעוץ לזוגות בבגרות המאוחרת.
