קבוצת הנשים נבנתה מתוך הבנת הפסיכולוגיה השונה של נשים וגברים, כמו גם מתוך הבנת האופי השונה בו הם ממלאים תפקידים חברתיים. בבסיס הבנה זו עומדת ההנחה כי המוטיבציה המרכזית של גברים לאורך החיים היא היפרדות ואינדיווידואציה, בעוד זו של נשים היא יצירת תחושה חזקה של קשר. על פי זאת, ההתפתחות הנשית מתרחשת בתוך יחסים עם האחר. לפיכך, הטיפול בנשים נבנה כדיאלוג התייחסותי, הרואה את המפגש הטיפולי כנוצר בין שני סובייקטים שווים – מטפלת ומטופלת ומאפשר שימוש יצירתי בסובייקטיביות של המטפלת. מתוך כך, התהליך הטיפולי הוא טרנספורמטיבי, הן עבור המטופלות והן עבור המטפלות.
הקבוצה מתנהלת כקבוצת תמיכה ארוכת טווח ופנתה ל-נשים בנות משפחה, כקהל יעד, אך מתוך הצרכים של המשתתפות, התגבשה לכדי קבוצת אימהות. אין זו קבוצה מובנית והתכנים העולים בה מובאים ע"י הנשים עצמן. חלק מהתמות המסתמנות בה קשורות לסוגיית הדרת הגברים מהקבוצה, לפירושה של נתינה אימהית ולגבולות יכולתן לשנות את המציאות עבור בניהן ובנותיהן. כל זאת, בתוך הקשר של מערכת יחסים הנבנית בין המשתתפות לבין עצמן וכוללת תמיכה הדדית, כמו גם ביקורתיות כלפי קולות "מורדים" המובאים בעוצמה.
הנחיית הקבוצה ע"י מתמודדת, המביאה ידע מניסיון אישי ועו"ס-מטפלת משפחתית הופכת את השימוש בסובייקטיביות של המנחות לחלק אינהרנטי של המפגשים, שהמשתתפות מצפות לו. זווית הראיה המובאת ע"י העמיתה המומחית היא של בת מתמודדת מחד ושל אשת צוות בתוך ביה"ח הפסיכיאטרי מאידך – מה שמקנה מורכבות ורב ממדיות לשיח בין המנחות לבין עצמן ובין המנחות לאימהות.
