רקע: תשישות הינה גורם דחק משמעותי בקרב מחלימות סרטן שד לאחר סיום הטיפולים הכימותרפיים. מטרת המחקר הייתה להבין את כיצד המחלימות חוות את סימפטום התשישות ומתמודדות איתו.
שיטה: במחקר נעשה שימוש במתודות מחקר משולבות, במחקר הכמותני השתתפו 170 מחלימות סרטן שד, גילאי 24-82, המצויות שנה מסיום הטיפולים הכימיים. המשתתפות ענו על שאלוני פרטים אישיים, רפואיים ותשישות. המחקר האיכותני כלל 13 מחלימות, איסוף הנתונים האיכותניים נערך באמצעות ראיון עומק חצי-מובנה.
ממצאים: רמת התשישות הייתה בינונית בכל המדגם, נמצא כי רמות התשישות היו גבוהות בקרב המחלימות הצעירות בהשוואה למחלימות המבוגרות (t=2.96, p=0.001). בניתוח תוכן זוהו שתי תמות עיקריות: הראשונה עוסקת בהשפעה המשמעותית של התשישות על תפיסתן העצמית ואיכות חייהן. התמה השנייה עוסקת בתפקיד הסביבה בהתמודדות עם חווית התשישות והמורכבות שבקבלת תמיכה.
מסקנות והמלצות יישומיות: המחקר מספק תמונה מקיפה אודות התשישות והקשריה. המחקר מדגיש את הצורך ברכישת ידע ובהתייחסות של אנשי המקצוע להשלכות המורכבות של תשישות ואת הצורך במענה מותאם גיל.
